תגיות

, , , , , , , , , , , ,

 "צוק איתן" הוציא ממני את הסיפורים הכי טובים שלי – העיקר שהדרדס לא יבין באיזו מציאות אנחנו חיים

מתחבאים במקלט. מבצע צוק איתן

חוגגים את השגרה במקלט. רגעי השיא של צוק איתן

אז פתאום הייתה אזעקה. ידעתי שזה יגיע. במדינה מטורללת כמו זו שאנחנו חיים בה, שגרת החיים היא מונח יחסי. שלוש שנים וחצי בגולני, שלוש שנים בשדרות. אזעקה היא חלק מהשגרה במקומות האלה. "לא צריך להיבהל", אמרתי לאימא של אופק. ואחר כך נבהלתי.

ופתאום הייתה עוד אזעקה.

בלימודים בשדרות הכרתי את אימא של אופק. בין התרעה אחת לשנייה התאהבתי בה. למזלי היא חיבבה אותי מספיק כדי לעבור לגור איתי. תשכחו משקיעות ומטיולים על חוף ים לבן. אין דבר רומנטי יותר מזוג שרץ ביחד כשיש צבע אדום. בלי פחד. בלי בהלה. אני והיא מול קסאמים והתרעות. מגיעים מתנשפים למרחב המוגן ומצחקקים קצת. "זה יהיה אחלה סיפור לילדים שלנו", אמרתי לה פעם. מטומטם שכמותי.

ופתאום הייתה עוד אזעקה.

זוג הרומנטיקנים משדרות מתגורר עכשיו בגבעתיים. עיר כל כך לא מפחידה שאפשר למות בה משעמום. ודווקא כאן, בין כל ה"בלי פחד" הזה, עם דרדס בן שנתיים וחצי שבדיוק צפה בריכוז בתומס הקטר, הגיע מבצע "צוק איתן" ואני התחלתי לפחד. פחדתי כשהנפתי אותו ורצנו יחד למקלט. פחדתי כשהאזעקה תפסה אותנו באמצע הכביש ורצנו לבניין הכי קרוב שמצאנו. פחדתי כשהפיצוצים התקרבו אלינו. אבל הכי פחדתי מהרגע שהוא יבין את המצב.

ופתאום הייתה עוד אזעקה.

"איזה כיף", אמרתי לדרדס. "יש בחוץ אמבולנס שלוקח אישה ללדת בבית החולים". כי זה מה שקורה כשיש אזעקות – ההסברים שלנו, שבדרך כלל עוברים סינון קפדני, מדלגים על הצנזורה. קל יותר לפרט לדרדס איך באים ילדים לעולם, מאשר להסביר לו למה הוא צריך לרוץ עכשיו למקלט. קל יותר לדבר על סקס מאשר על טרור והרוגים.

אחר כך הפכנו את השקרים לאמנות. כמו גווידו אורפיצ'ה, היהודי האיטלקי שמחרטט את הילד שלו בסרט החיים יפים של רוברטו בניני, גם אני משקר לילד שלי בלי הפסקה. המציאות, ברוך השם (איך תמיד אנחנו נהיים דתיים כשיורים עלינו), היא לא אותה מציאות. אורפיצ'ה-בניני נשלח עם בנו למחנה עבודה ושם הוא מסתיר אותו מהנאצים ומספר לו שהם מתחרים כדי להגיע לאלף נקודות.

אנחנו לא צריכים להתחבא מהנאצים, אלא רק להימלט מרקטות שמשוגרות מעזה. אבל כמו בניני, גם אני מקפיד ששום דבר מתוך הקונטקסט האקטואלי לא ידלוף לדרדס.

ופתאום הייתה עוד אזעקה.

חיבקתי חזק את הדרדס ורצתי איתו שוב במדרגות. "עוד פעם יש אמבולנס", הוא אמר לי בהתרגשות. "הפעם זה לא אמבולנס", עניתי לו. "זה סמי הכבאי שהולך לכבות שריפה ביער".

והייתה עוד אזעקה.

"זה סמי הכבאי, הוא הולך לכבות שריפה ביער", אמר לי הדרדס. "הפעם זו המשטרה שמחלקת סוכריות לילדים שהתנהגו יפה", סיפרתי לו. סתם, כדי לגוון קצת בשקרים.

ועוד אזעקה.

רצנו מהרכבת למנהרה שאמורה הייתה לשמור עלינו. "כל הנוסעים ירדו במיוחד כדי להגיד לך שאתה חמוד", אמרתי לו. ואישה אחת ניגשה אליו ואמרה: "שלום, קוראים לי נעמי, ובאתי במיוחד כדי להגיד לך שאתה חמוד". והוא באמת ילד די חמוד, אז הרגשתי שהפעם השקר היה פחות בוטה.

ועוד.

וכבר לא יכולתי לסבול יותר את החרא והשקרים האלה. את המציאות הדפוקה הזו. את ההמצאות המגוחכות האלה. רציתי להגיד לדרדס שלמרות שאני מנסה להיות ציוני, הוא חי במדינה לא נורמלית. רציתי להגיד לו שאנחנו בורחים למקלט כי לאף אחד אין פתרון אמיתי למצב המדיני ואת אף אחד זה גם לא מעניין. רציתי להגיד לו שזה לא הולך להשתנות ושההתרעות שהפכו לשגרה שלי בשדרות יהפכו בקרוב גם לשגרה שלו בגבעתיים. שיזדיין רוברטו בניני עם "החיים יפים" שלו. בשביל מה זה טוב כל הסיפורים האלה?

"מה זה עכשיו?" הביט בי הילד שלי בעיניים גדולות וכחולות. "עכשיו", עניתי לו, "עכשיו זה אוטו גלידה. מי שמגיע ראשון למקלט זוכה. יאללה, בוא נרוץ".

***

<

p style="text-align:center;">אהבתם את הפוסט? יש עוד הרבה כאלה:

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.