3 סיפורים על גב תפוס
שבועיים במיטה עם גב תפוס. הדרדס בא לבקר את הזקן שלו
יהירות
בשבת, קצת לפני יום העצמאות, נתפס לי הגב באמצע פארק גבעתיים, בדיוק כשהרמתי את הדרדס מהרגליים. וכשאני אומר נתפס לי הגב, אני לא מתכוון לכאב עמום שהקשה עליי להתכופף, אלא לכאב חד שמנע ממני לנשום. כאב שהושיב אותי על הדשא בזמן שניסיתי להבין איך אני נעמד שוב.
השארתי את הילד עם אימא שלו, לקחתי איתי לדרך מקל של מטאטא, והתחלתי בהליכה הביתה שאורכת לרוב עשר דקות. הפעם ההליכה נמשכה יותר מחצי שעה.
אחרי 20 דקות של רחמים עצמיים עברתי ליד אישה מבוגרת שאספה בקבוקים לפיקדון לתוך עגלה ענקית. "המקל, זה בשביל הדגל?" היא שאלה אותי. ואף שיכולתי לענות לה שכן, מאוד רציתי בשלב הזה לשתף מישהו במה שעובר עליי. אז אמרתי לה שלא – המקל עוזר לי להגיע הביתה, כי נתפס לי הגב.
"תעצור רגע", היא אמרה לי. "תסתובב". היא הניחה את העגלה העמוסה שלה בצד, ניגשה אליי, והתחילה לעסות לי את הגב. כך עמדנו באמצע הרחוב בשבת בצהריים. אישה מבוגרת שצריכה לאסוף בקבוקים כדי להתקיים, ואני, לובש שרוואל מלוכלך וכפוף כמו סימן שאלה.
"אתה מתוח", אמרה לי האישה. "הכול כאן תפוס". במשך כמה דקות היא שחררה לי את הגב עד שהצלחתי לעמוד זקוף. הסתכלתי עליה המום. אתם מבינים? קשה להאמין שמישהו שאתה לא מכיר יעצור לסייע לך, רק בגלל שהוא רואה שקשה לך. בעיקר כי אני מניח שגם לאישה הנפלאה הזו לא פשוט ביום יום.
עד כאן הקטע של האנושיות וטוב הלב. עכשיו, לצערי, מגיע הקטע של היהירות. "תעשה לי טובה", אמרה לי האישה המבוגרת שאוספת בקבוקים, ואני, מטומטם מתנשא שכמוני, הנחתי שהיא מצפה לתמורה כלכלית וחיפשתי את הארנק בכיס. "תלך הביתה, תעשה מקלחת חמה, תשכב לנוח ותהיה לי בריא", היא ביקשה ממני, לחצה לי את היד, והלכה.
זיקנה
ביום חמישי, כמעט שבועיים מאוחר יותר ואחרי פעמיים שקיבלתי דיקור סיני ושלוש פעמים שעברתי טיפול שיאצו, הלכתי לקופת חולים כדי לקבל זריקה. בזמן שסיפרתי לרופאה על גופי המתפרק, קשה היה להתעלם מהצעקות ההיסטריות של איש זקן שהמתין במסדרון. הוא צעק על האחות, ועל שאר החולים, ועל הפקידות. הוא היה נרגן ומריר ומתיש. וזקן. אנשים נזפו בו שהוא צועק ללא סיבה, ובתגובה הוא הרים את קולו אפילו יותר.
כשיצאתי מהרופאה נכנס החולה הבא בתור, ורגע לפני שסגר את הדלת התחיל האיש הזקן לצעוק שוב. "רגע, גם אני צריך להיכנס. רגע. מה אתם לא מבינים? רגע". הדלת נותרה פתוחה עבורו, הוא צעד באיטיות לחדר של הרופאה ואני נכנסתי לאחות ונשכבתי על המיטה.
אחרי הזריקה התיישבתי על הספסל בכניסה, וריחמתי על הגב התפוס שלי וגם על התחת הדואב. האיש הזקן יצא כמה דקות אחריי. הוא ניגש אליי בעדינות וביקש שאסביר לו איך להגיע לבית המרקחת. למרות שהתנהג בגסות לפני זמן קצר, הצעתי שאלווה אותו כי זה בכיוון שלי. "אלף תודות", הוא אמר לי. "אני אגיד לך את האמת, אני מתבייש לספר, אבל אני כבר כמעט עיוור. אני לא רואה לאן אני הולך". נתתי לו את ידי, וצעדנו יחד, שני אנשים זקנים. הוא עם עיניים כבויות שביישו אותו, ואני עם כאבי גב שהביסו אותי.
זה היה כל הסיפור שלו. הוא לא צעק במסדרון כי הוא חרא של בן אדם. הוא צעק כי הוא לא רואה. וכשאתה לא רואה אתה כל כך חסר אונים ומתוסכל שאתה מתחיל לצעוק. וכשלא שומעים אותך אתה צועק חזק יותר. כי אתה לא רואה.
נפרדנו ליד בית המרקחת. "סליחה שבזבזתי לך את הזמן", אמר לי האיש הזקן.
"לא, לא, סבא'לה", עניתי לו. "סליחה שלא הקדשתי לך מהזמן שלי מוקדם יותר".
זווית אחרת
בין האישה המבוגרת שתיקנה לי את הגב, לקשיש שלא ראה, עמדתי אני. היא פגשה אותי כמה דקות אחרי שהגב נתפס. הוא פגש אותי כמה דקות אחרי שהגב השתחרר.
זו הייתה אחוות לוחמים של אנשים זקנים. בדרכי, הייתי לא פחות זקן מהם. לא שאלנו שמות. לא החלפנו טלפונים או קבענו שנהפוך לחברים בפייסבוק. לא קבענו שניפגש לקפה בהמשך. כל אחד מאיתנו המשיך לדרכו.
ובכל זאת, הבנתי כמה קל להתעלם מאנשים מבוגרים ותשושים. אישה טובת לב שאוספת בקבוקים, או אדון נרגן שלא רואה מעבר לאף שלו – אין חשק לעצור ולשוחח איתם, או לדעת ששלומם בסדר. אין חשק לשמוע את צרותיהם, יש לנו מספיק משלנו.
אם תרצו, זהו תיעוד נדיר מנקודת מבטם של האנשים הכפופים. זה לא סיפור על רעים וטובים, או על צודקים וטועים. אין כאן ישראלי מכוער או יפה. כדאי לנו להתייחס יותר יפה לאנשים מבוגרים, כי יום יבוא וגם אנחנו נהיה שם. אבל זו בדיוק הבעיה: הסיבה שבגינה אנחנו בוחרים להתעלם מאנשים מבוגרים היא כי אנחנו מבינים היטב שיום אחד נהיה שם. ולאור העובדה שהפכנו את הקשישים שלנו לשקופים והפסקנו להתעניין בהם – זה לא נראה לנו אטרקטיבי במיוחד.
*שני הקטעים הראשונים פורסמו לראשונה בדף הפייסבוק שלי.
***
אהבתם את הפוסט? יש עוד הרבה כאלה:
אבטיפוס 