אני מגשים את עצמי באמצעות השיער הארוך של הילד. זה כזה נורא?
"תברח", אני רוצה להגיד לדרדס
הכחשה
"אופק צריך להסתפר", אומרת לי אימא של אופק.
"הילד צריך תספורת", אומרת לי סבתא של הילד.
"התלתלים מפריעים לו לשחק בחול", אומרת לי הגננת שראתה אותו משחק בחול.
"אבא, אני רוצה להוריד את הקוקו", אומר לי אופק ברנד, תינוק בן שלוש וחצי שלא מבין שום דבר מהחיים שלו.
"קפצו לי", אני אומר לעצמי. "הילד נראה כמו מלאך, ואם אלוהים רוצה שהוא יסתפר – שיבוא לכאן בעצמו ויוריד לו את הקוקו".
כעס
"אני מורידה לו קצת את הפוני", אומרת אימא של אופק.
"סבבה, אבל דקה אחרי זה אני מוריד לך את הידיים", אומר איש אחד לא נורמלי שגר אצלי בראש.
מיקוח
זה לא שאני דפוק, אני פשוט דואג לרווחתו של הילד. יפה לו קוקו, אז למה להוריד? יפה לו תלתל צהוב על העין, אז למה לקלקל? אוקיי, זה קצת לא נוח ומציק. על יופי משלמים, חביבי.
אבל זה גם קצת יותר מזה. בתור אדם שהחל לאבד את השיער בשנות העשרים המוקדמות (מאוד מוקדמות, נושקות לגיל 19 לדעתי), אני מגשים את עצמי דרך הקוקו של הדרדס. יש אימהות ששולחות את הילדות שלהן לחוג ריקוד או לתחרות יופי. יש אבות שמכריחים את הבנים שלהם לשחק כדורגל או לפתח קריירה כזמר. אני מגשים את עצמי באמצעות השיער הארוך של הילד. זה כזה נורא? שימתין קצת, ויוריד. מה אכפת לו לתת לי להרגיש עוד חצי שני כמו גולש אוסטרלי?
דיכאון
"קבעתי לו תור לספר", אומרת לי אימא של אופק.
"אני לא יכול ביום הזה", אני אומר לה.
"אתה חמוד", אומרת לי אימא של אופק. "אבל עדיין לא אמרתי לך באיזה יום. בקיצור, הוא הולך להסתפר".
אז אחרי 15 שנה עם ראש ופנים מגולחים בסכין, גידלתי קצת שיער וזקן והלכתי להסתפר עם הילד. "תתחיל איתי", אני אומר לטל, הספר המרושע מ"מגונדרות", שעדיין לא מבין כמה קשה יהיה לו לספר את הילד שלי. "אם מישהו הולך קודם – מוטב שזה יהיה אני".
"תיקח את המכונה ותמשיך לבד", אומר לי טל המרושע אחרי מספר דקות, ומניף מספריים ענקיות. הוא ניגש אל הילד שלי, שלא מרשה לי לסרק אותו אחרי המקלחת כי זה לא נעים לו, ושואל אותו איך היה היום בגן. "תיזהר", אני רוצה להגיד לדרדס שמתמסר לו בשמחה, "הוא מסוכן. הוא יחתוך לך את הקוקו, אתה לא אוהב שנוגעים לך בשיער. תברח". אבל במקום זה אני אומר: "אולי כדאי לחכות קצת. אימא שלו תתבאס אם היא לא תראה את התספורת הראשונה". 10 דקות אחר כך, התינוק שהיה לי ניצב בין תלתליו ומביט אליי מבסוט. אימא שלו עומדת לידו ומחייכת.
הדרדס, בלי תלתלים
קבלה
"אופקי", אני אומר לדרדס בארוחת הערב, "אני כל כך מתגעגע לתלתלים שלך".
"אני לא מתגעגע לתלתלים שלי", אומר לי אופק ברנד, ילד בן שלוש וחצי. הוא עדיין לא מבין שום דבר מהחיים שלו.
***
אהבתם את הפוסט? יש עוד הרבה כאלה:
אבטיפוס 