בסוף, אבאל'ה שלי הספיק ללמד אותי כמה דברים לפני שנטש: "משפחה, חברים, בית – כל השאר זניח"
לא היה לו מושג איך לגדל ילדים, אבל הוא היה מומחה בלאהוב אותם
לפי התוכנית, השבוע היינו אמורים לחגוג לאבא שלי יום הולדת 60. הוא היה גורר אותנו לאיזו מסעדת פועלים צנועה לארוחת צהריים, מטמטם את כולם בדרך, מספר סיפורים בלי פואנטה ומוחה דמעה אחרי שאחד הילדים היה מקריא לו ברכה מרגשת. אחר כך הוא היה יוצא בסתר לגנוב סיגריה, לפני שנוסעים הביתה.
לפי התוכנית, אבא שלי היה אמור להיות הסנדק של הדרדס. הוא היה מגיע לאולם באיחור, מטמטם את כולם בדרך, אבל ממלא את התפקיד בגאווה ומוחה דמעה באירוע. אחר כך הוא היה יוצא בסתר לגנוב סיגריה, לפני שנוסעים הביתה.
"האדם מתכנן תוכניות", אומר משפט שאני אוהב ביידיש, "ואלוהים צוחק". לפי התוכנית, אבא שלי היה אמור ללמד אותי קצת יידיש.
***
בסוף, פנחס ברנד, אבאל'ה שלי, הספיק ללמד אותי כמה דברים, למרות שלא לימד אותי יידיש. הדרך הייתה ארוכה, ולא תמיד ראינו דברים באותה עין. למען האמת, רוב הזמן לא ראינו את הדברים באותה עין. אבל בסוף קלטתי למה התכוון. "משפחה, חברים, בית – כל השאר זניח", הוא אמר לי. זקן טרחן, זה מה שהוא היה.
לאבא שלי מעולם לא היה מושג איך לגדל ילדים, אבל הוא היה מומחה בלאהוב אותם. לתת עבורם את המעיים ואת הלב. כמעט לא ראיתי אותו בבית, כי הוא היה עסוק בלפרנס – ולמרות זאת, מעולם לא חייתי בלי דמות אב. הורים יכולים להיות עם ילדיהם ימים שלמים בלי להעניק להם דבר. אבא שלי היה מעט, אבל העניק את כל האהבה שהייתה לו כשהיה נוכח. למעשה, הוא עדיין נוכח.
הוא לא לימד אותנו על מוזיקה או על ספורט. הוא לא טבע בנו אהבה למפלגה פוליטית או לקלאסיקות מפורסמות. הוא לא לימד אותנו תנ"ך או מתמטיקה ולא לקח אותנו לטיולים ארוכים בטבע. הדברים הללו לא עניינו אותו. הוא היה נהג באגד, ואהב לדבר על אוטובוסים ועל נוסעים עם ריח לא נעים. הוא לא התעסק בהגשמה עצמית, אלא חיבב את החיים כמו שהם, ועסק בלאהוב את משפחתו.
אבא שלי התקשה להבין שאין לי סבלנות להתקשר אליו כדי לשמוע את הסיפורים המשעממים שלו. הוא התקשה להבין איך זה שאני לא מתגעגע אליו. בסוף, ממזר ציני שכמותו, הוא נתן לי שיעור בגעגוע. עם השיעור הזה אני הולך כבר חמש שנים וחצי, מאז שנטש בגיל 54.
***
לפי התוכנית הייתי צריך להבין דברים מוקדם יותר. אבל אתה אף פעם לא מבין באיזו מהירות הכול נגמר, עד שהכול נגמר.
בסוף הבנתי: הסיפור הזה כאן עלול להיות הרבה יותר קצר ממה שתכננו. הזמן הכי מבוזבז הוא זה שנשרף על כעסים קטנוניים ועל ויכוחים לא עקרוניים. האנשים שאנחנו הכי אוהבים הם גם אלה שיוציאו אותנו מדעתנו לעתים קרובות. צריך לאהוב אותם מספיק כדי להתקדם הלאה בלי טינה ומשקעים.
אני משער שכשהוא מביט, מאיפה שזה לא יהיה, הוא מתבאס שעדיין אין לי מושג איך להחליף שמן במנוע, מצחקק כשהוא רואה אותי יוצא בסתר לגנוב סיגריה, אבל מבסוט שהמרד שלי נכשל. הוא צדק. אני טעיתי. הייתי צריך להתגעגע יותר כשהיה לי מספיק זמן לעשות עם זה משהו.
לפי התוכנית, היה אמור להיות לי מספיק זמן לעשות עם זה משהו.
***
אהבתם את הפוסט? יש עוד הרבה כאלה:
אבטיפוס 
פוסט מרגש מאוד. תודה, תומר.
אהבתיLiked by 1 person
מרגש תומר, קצת מזכיר לי את אבא שלי, שעדיין פה ואני יכול להתגעגע אליו.
אהבתיLiked by 1 person