אני פחדן אני

תגיות

אבא, אגרסיות, ביטחון, בנג'י, הורות, פארק, פחדים

אין לי משהו נגד פחדנים. יש לי משהו נגד עצמי, והורות בנויה על האמונה שהילדים הם גרסה משודרגת שלנו

מי שמאמין לא מפחד

כשהייתי ילד עליתי על מגלשת מים גבוהה מדי באחד מהפארקים המחרידים שמרכזים אלפי ילדים סביב מעט מתקנים. אחרי כמעט שעה שעמדתי בתור החלטתי שאני לא מסוגל לעשות את זה. זה היה מפחיד מדי. אז ירדתי למטה ברגל במצעד בושה ארוך ומחריד, כשעשרות ילדים מביטים בי בבוז. לקח לי שעה להתעשת ואחריה עליתי בחזרה למגלשה המזדיינת הזו, התגלשתי, סבלתי מכל רגע, אבל ניצחתי את הפחד. וזה, גבירותיי ורבותיי, תמצית הסיפור.

אני פחדן אני. כל החיים שלי מלאים בפחדים. ומכיוון שאני פחדן-על, ובמקביל לוחם קבוע שמסתער על כל מה שהוא חושש ממנו, אני מקיים מאבקים בלתי פוסקים.

אימא שלי מספרת שהייתי מהילדים הללו שמאוד נזהרו על התחת שלהם. כזה שלא ממהר לצעוד כדי שלא ייפול, ולא מסכים לטפס אם אין מי שיאבטח אותו. זה לא הסתיים כשהתבגרתי. באילת, בגיל 16, עמדתי על הגשר המפורסם כמה שעות שבהן הבטתי במים העכורים והייתי משוכנע שבחיים לא אצליח לקפוץ ממנו. באמת לא הצלחתי. קבוצה של צעירים ראתה אותי מדלג מעל הגדר, אל הצד הבטוח, אחרי שכולם שם ניסו לעודד אותי לשחרר את הידיים ולצנוח. יומיים אחר כך חזרתי לגשר, חציתי את הגדר וקפצתי למים. חוויה מפוקפקת. אבל אני באתי להילחם, לא לפחד.

בפרו עשיתי בנג'י, רק כי כל כך פחדתי לקפוץ – שהייתי חייב לקפוץ. שוב, הגעתי, ויתרתי, ואחרי שבוע חזרתי והבהרתי לבחור שמתפעל את המתקן שגם אם הוא צריך לבעוט בי – אני מגיע למטה רק בדרך אחת. אחר כך עשיתי צניחה חופשית. גם אז פחדתי.

***

קשה לאדם לחבב את המגבלות שלו, ואף אחד לא אוהב לראות בילדיו את התכונות הגרועות שהביא עמו מהבית. לכן כל כך חששתי שהדרדס יהיה כמוני. שיירד במדרגות של המגלשה אחרי שהתנקנק פתאום, שיהפוך לאנקדוטה בסיפור של קבוצת צעירים באילת. שיהיה פחדן. ולא כי יש לי משהו נגד פחדנים. יש לי משהו נגד עצמי. והורות, כך אני מאמין, בנויה על האמונה שהילדים הם גרסה משודרגת שלנו.

אז הילד קצת נזהר על התחת שלו יותר מדי. ולא תמיד הוא מתלהב לטפס על הקיר או להתגלש במגלשה הגבוהה. ואני מנסה לעודד אותו להיות אמיץ יותר, ולהעז יותר, ולא לוותר. ובאותה נשימה אני נבהל כל הזמן מעצמי. "תעזוב את הילד", אני שומע קול בראש שלי. "תן לו להתמודד לבד. מקסימום הוא ייפול". ואז אני ממהר לגשת אליו כדי שחלילה לא ייפול.

***

פארק בראשון לציון. הדרדס ואני מסתובבים בין מתקנים. את זה הוא לא רוצה כי זה מהיר מדי. זה גבוה מדי. וזה קשה מדי. בסוף אנחנו מוצאים מין מסלול חבלים שצריך לעבור בהליכה. יש ארבעה מקטעים. בכל אחד מהם הילד מדלג בין הקרשים שמחברים את החבלים, עד שהוא מגיע לסוף. במקטע האחרון הוא אמר לי שהוא רוצה לבד. החזקתי את עצמי שלא לעזור לו והסתכלתי עליו עובר את הקרשים בלעדיי, עד ששנייה לפני שהגיע הוא נפל על הפרצוף.

הוא התרומם אליי עם פה מדמם ואגו חבוט. לקחתי אותו, שטפתי את פניו, קניתי לו גלידה ושלחתי אותו לשחק עם אימא שלו. אחר כך שאפתי אוויר והלכתי איתו לזירת הנפילה. "אנחנו נעבור את המכשיר הזה שוב, ואנחנו נראה לו שאנחנו לא מפחדים ממנו", אמרתי לדרדס. "אני לא רוצה", הוא ענה לי, וצעדנו למתקן אחר.

אחרי רבע שעה חזרנו. הדרדס ביקש שאחזיק לו את היד, עבר את השביל חבלים הארור הזה, ואז עבר אותו שוב. השפה שלו נותרה נפוחה מהנפילה, אבל העיניים ברקו כי הוא ניצח את הפחד. וזה, גבירותיי ורבותיי, עדיין תמצית הסיפור.