אתמול לקחתי את הדרדס לשיעור ניסיון בחוג כדורגל. אפשר לכתוב ספר שלם על מה גורם לאבא, שכל חייו נבחר אחרון לשחק, לקחת את הבן שלו ולצעוק לו מהספסלים "תבעט אופקי, תבעט". אבל האירוע הכי יפה במשחק, זה שהכי שווה להתעכב עליו, בכלל לא קשור לכדורגל – אלא לילדים שהיו שם.
באחד התרגילים שחקן חדור מטרה בן ארבע נפל כשניסה לבעוט בכדור, וכשהתרומם מהרצפה הוא התחיל לבכות. אני לא יודע אם הוא בכה כי כאב לו, או סתם היה נבוך כי כל ההורים והילדים היו עדים להתרסקות שלו על הרצפה, אבל הוא הלך לאבא שלו, ואמר לו בדמעות שהוא לא רוצה לחזור לשחק.
המאמן המתין קצת ואז אמר לשאר הילדים, שעמדו בטור והמתינו, שצריך לעודד את החבר שלהם לקבוצה. הילד האחרון בטור אמר שהם באותו גן ובאופן ספונטני רץ אליו, נתן לו חיבוק וחזר למקומו. הדרדס רץ אחריו, נתן לילד הבוכה חיבוק וחזר. ואז רץ עוד ילד, ועוד אחד. שבעה ילדים הלכו לחבק מישהו שהם לא מכירים כדי לשמח אותו.
אחר כך הילדים חזרו לשחק ואני צעקתי לדרדס "תבעט אופקי, תבעט", אבל האמת היא שצעקתי סתם, כי זה לא באמת עניין אותי. יותר חשוב בעיניי שילדים בני ארבע ידעו לחבק. החיים ממילא ילמדו אותם גם לבעוט.
***
אבטיפוס 
מקסים.
אהבתיאהבתי