להביא ילד שני זו הנקודה שבה גידול ילדים הופך מהורות לקריירה. או לשבי מרצון. תבחרו את הדימוי שדיבר אליכם
צריך להגיד את האמת: להביא ילד שני זה להיכנס לשבי מרצון. זה לוותר על פיסות החירות האחרונות שנותרו לך. אתה לא ישן כמו שצריך, ולא אוכל כמו שצריך, ולא מצליח לחשוב כמו שצריך, ובכלל, החיים שלך לא מתנהלים כמו שצריך. אתה חוזר לחיות בין חיתולים ובקבוקים ופליטות ופלוצים, ולמרות שאתה מכיר את הקונספט, איכשהו, בילד השני הקונספט שהכרת מתרסק לך בפרצוף.
הקונספט מתרסק בפרצוף. שני ילדים
למעשה, להביא ילד שני זו הנקודה שבה גידול ילדים הופך מהורות לקריירה. או לשבי מרצון. תבחרו את הדימוי שיותר דיבר אליכם.
לכן בשלושת החודשים האחרונים המלצתי לכל מי שסביבי להימנע מלהביא ילד שני. פשוט לא לעשות את זה. תסלחו לי, אבל זו חוויה איומה. זה מרתון שלא מסתיים. הם אכן מקסימים והכול, ואיזה יופי שהבית מלא באושר ובאהבה, אבל אלוהים אדירים, למה האושר והאהבה מגיעים עם כזו מנה של עייפות?
ואז אתמול קילחתי את התינוק, והמצאתי לו שירים מטופשים, ומשהו השתנה. אני שרתי לו ״איזה כיף לנו במקלחת״, והוא חייך, אני המשכתי ״חמים ונעים כששוטפים לי ת׳תחת״, והוא צחקק, אני חזרתי פעם נוספת על השיר והצחוק גבר והתגלגל במקלחת ומשם עבר לרחבי הבית. צחוק ראשון של תינוק בן שלושה חודשים.
צורות תקשורת חדשות. תינוק מחייך
אני יודע – לא פזמונאות מדהימה. אבל ככה, משום מקום, פתאום התינוק הזה, הגוש הצווחני הזה, הקפסולת בכי הזה, צחק אליי. אחרי שלושה חודשים של צווחות וחוסר שינה הוא גילה שיש עוד דרכים לתקשר.
וכך הבנתי למה המין האנושי מסכים להביא עוד ילדים. כי הם צוחקים, וזה טריפ לא נורמלי לשמוע את זה.
***
אבטיפוס 