זה סיפור על הפעם ההיא שהיה חם ומישהי חסמה לי עם האוטו את המעבר, ורבתי איתה, וצעקתי עליה, והתלוננתי בעירייה, ואז נתקפתי ייסורי מצפון והתקשרתי לבטל את התלונה
הרצון שלי להיות צודק היה גדול ממני. המכונית שחסמה
מעשה שהיה. ביום שישי בצהריים חזרתי מהבריכה עם הדרדס והתינוק. הדרדס החזיק לי יד, התינוק התבכיין בעגלה וכולנו נזלנו בחום הארור של יולי באזור המרכז. בצומת שבו פונים לבית שלנו, ממש על המדרכה, חנתה יונדאי לבנה שחסמה את הדרך.
וחם כאמור. ואני צריך לרדת לכביש עם דרדס ועגלה ותינוק ולחות, ולעקוף את הרכב, ולעלות שוב למדרכה – הכול כדי להגיע לבית שלי. ופתאום אני רואה את בעלת האוטו יוצאת מבית הכנסת שמול הבניין, וצועדת לעבר הרכב שלה. "שלום", אמרתי לה. "אולי תזיזי את האוטו כדי שנוכל לעבור עם העגלה?"
"שלום", היא ענתה לי. "תנסה להתחשב. אנחנו מורידים פה דברים לקראת הבר מצווה".
"אוקיי", עניתי לה, וזיעה טפטפה לי על העיניים. "אז את אומרת לי שאני אנסה להתחשב בך, בזמן שאת לא מתחשבת בי?"
עכשיו, סטופ קטן לפני שממשיכים: מטר מהמקום שבו התקיים הוויכוח עמדה החניה שלנו, ריקה. ברוב התרחישים האפשריים הייתי מתרכך ברגע, נושם מעט לחות מרעננת, ומציע לה לשים את האוטו אצלנו. השיחה הייתה מתקיימת בסגנון "מה אני אעשה, נשמה, אין כאן איפה לעצור, ואני חייבת להוריד דברים לבר מצווה?" ואני הייתי עונה "אין בעיה. את יכולה לחנות פה בפנים, רק אל תחסמי את הדרך".
חזרנו מהסטופ. בפועל, מה שקרה זה שאשת הבר מצווה הביטה בי ואמרה: "אל תענה לי", ואני שמעתי משהו מתפוצץ בתוכי. כי זאת יש לדעת – אסור להגיד לג'ינג'ים "אל תענה לי". ג'ינג'ים נולדו בשביל לענות. זו תכליתם. וחשוב יותר לדעת: אסור בחזקת מיליארד להגיד להם "אל תענה לי" כשבחוץ חם כל כך (כן, החום הוא מוטיב חוזר כאן) שבא להם למות, גם בלי דיונים על חניות ומדרכות.
מתקררים
בעולם אחר הייתי מקלל את האימ-אימא שלה, נכנס הביתה, מדליק מזגן, מקלל עוד קצת את האימ-אימא שלה, שותה מים ושוכח מזה. אבל אנחנו לא בעולם אחר, ואני לא מקלל אימ-אימא של אף אחד או אחת, ולכן עניתי לה בזעם "תגידי לי, מי את בכלל שאני לא אענה לך? את המורה שלי? את המפקדת שלי בצבא? לא, נכון? אז מי את בכלל שאני לא אענה לך, יא", תחזיקו חזק, "חוצפנית!"
ובכן, כיאה לתושב מודאג שנוזל את החיים שלו בזמן שהוא מנהל ויכוח מטומטם, שלפתי טלפון וצילמתי את האוטו של אשת הבר מצווה. כלומר, כבר עקפתי את האוטו, הוויכוח גווע, והייתי קרוב עד כאב למזגן. אבל הרצון שלי להיות צודק, לנצח את הוויכוח, להראות לה שמי היא בכלל שהיא תגיד לי "אל תענה לי" – כל זה היה גדול ממני.
צילמתי ועליתי הביתה עם הילדים, והדלקתי מזגן, עדיין זועם, ושתיתי מים, עדיין זועם, והתיישבתי והתקשרתי למוקד גבעתיים לדווח על נהגת שחוסמת את הדרך. שלחתי את התמונה לוואטסאפ של העירייה וכאן יכולתי, שוב, להניח את האירוע מאחורי.
אבל עשר דקות אחרי ששלחתי את התלונה תקפו אותי פתאום ייסורי מצפון. "יכולתי לסיים את זה אחרת", אמרתי לעצמי. "מתי הפכתי לשטינקר של העירייה? מה אם היא תקבל דוח בגללי? אם זה יהרוס לה את הבר מצווה? ומסכנה, להוריד דברים מהאוטו בחום הזה. בטח היה לה קשה".
ולכן, היום בבוקר, כאחרון המטורללים, התקשרתי שוב למוקד גבעתיים. הפעם בשביל לבקש שלא יתנו לה דוח. כן, הסברתי לנציג החביב שזה בטח נשמע קצת מוזר, אבל אני מבקש לבטל פנייה שלי. "תשמע", אמרתי לו. "אני מניח שזה קצת לא רגיל לסנגר על מישהי ששלחתי תלונה לגביה. אבל היה כל כך חם, שאני ממש מנסה להבין גם את הצד שלה".
ובכן, מתברר שהכול בסדר, שהגיע פקח ושהיא הזיזה את האוטו אבל לא קיבלה דוח.
ולך, אשת בר מצווה, אני חייב להגיד: ניצחת. ניצחת בענק. לא מספיק שירדתי עם העגלה לכביש ושעמדתי כמו אידיוט בחום כדי לצלם אותך. גם סחבתי אותך כל השבת על הגב שלי, ועסקתי במשמעויות של הוויכוח, ודנתי עם עצמי למה, פשוט, לא הצעתי לך את החניה שלי, ולבסוף התקשרתי להסביר איך זה ש*את* בכלל היית בסדר.
אז לסיום: אני מאחל לך המון מזל טוב, אשת בר מצווה, ומי ייתן שנדע ימים קרירים יותר ומטורללים פחות.
אבטיפוס 
חבל שויתרת לה, החוצפנית הייתה צריכה לקבל דו"ח.
אהבתיאהבתי