סיפור על מרחק בין בעיטה לחיבוק

תגיות

אבהות, ביטחון, הורות, חברות, חיבוק, כדורגל

אתמול לקחתי את הדרדס לשיעור ניסיון בחוג כדורגל. אפשר לכתוב ספר שלם על מה גורם לאבא, שכל חייו נבחר אחרון לשחק, לקחת את הבן שלו ולצעוק לו מהספסלים "תבעט אופקי, תבעט". אבל האירוע הכי יפה במשחק, זה שהכי שווה להתעכב עליו, בכלל לא קשור לכדורגל – אלא לילדים שהיו שם.

אני פחדן אני

תגיות

אבא, אגרסיות, ביטחון, בנג'י, הורות, פארק, פחדים

אין לי משהו נגד פחדנים. יש לי משהו נגד עצמי, והורות בנויה על האמונה שהילדים הם גרסה משודרגת שלנו

מי שמאמין לא מפחד

כשהייתי ילד עליתי על מגלשת מים גבוהה מדי באחד מהפארקים המחרידים שמרכזים אלפי ילדים סביב מעט מתקנים. אחרי כמעט שעה שעמדתי בתור החלטתי שאני לא מסוגל לעשות את זה. זה היה מפחיד מדי. אז ירדתי למטה ברגל במצעד בושה ארוך ומחריד, כשעשרות ילדים מביטים בי בבוז. לקח לי שעה להתעשת ואחריה עליתי בחזרה למגלשה המזדיינת הזו, התגלשתי, סבלתי מכל רגע, אבל ניצחתי את הפחד. וזה, גבירותיי ורבותיי, תמצית הסיפור.

המנון הקרב של אבא נמר

תגיות

אבא, אבהות, אמונה, אמונות מגבילות, ביטחון, דרדס, קפואירה

אל תעז להסתכל על הילד שלך ולראות את החסרונות של עצמך. הוא לא אשם שבחרת להיות לוזר

בלי אמונות מגבילות. צילום: חיים חננאל

<

p style="text-align:right;">"אני יכול, אני יכול,
אני גדול, אני גדול,
פיפי בשירותים וזה הכול,
בבוקר אקום בלי פיפי בתחתונים,
אני יכול אני יכול,
כולם כבר יודעים"
(סיסמת קרב לפני השינה)

אחוות הכפופים

תגיות

אבא, אבהות, ביטחון, גב תפוס, דיקור סיני, דרדס, הורות, זיקנה, שיאצו

 3 סיפורים על גב תפוס

שבועיים במיטה עם גב תפוס. הדרדס בא לבקר את הזקן שלו

יהירות

בשבת, קצת לפני יום העצמאות, נתפס לי הגב באמצע פארק גבעתיים, בדיוק כשהרמתי את הדרדס מהרגליים. וכשאני אומר נתפס לי הגב, אני לא מתכוון לכאב עמום שהקשה עליי להתכופף, אלא לכאב חד שמנע ממני לנשום. כאב שהושיב אותי על הדשא בזמן שניסיתי להבין איך אני נעמד שוב.

השארתי את הילד עם אימא שלו, לקחתי איתי לדרך מקל של מטאטא, והתחלתי בהליכה הביתה שאורכת לרוב עשר דקות. הפעם ההליכה נמשכה יותר מחצי שעה.

בשבילו דרקונים עפים

תגיות

אבא, אבהות, ביטחון, דרקונים, הורות, ילד, עצמאות, פחדים

"אני מפחד מדרקונים יורקי אש", הוא אומר לי. "וממה אתה מפחד?״

חליפת קרב

הדרדס ואני נלחמים בפחדים. הוא נלחם בפחדים שלו. אני נלחם בפחדים שלי. הוא מביס דרקונים ומגרש אותם מפינות הבית. אני מביס חששות ישנים שנצמדים אליי, ומונעים ממני לשחרר את הילד.

בשבילו דרקונים עפים. מרחפים ברחבי גבעתיים ומגיעים לבקר גם אצלנו בבניין. הוא לובש את חליפת הקרב שלו, שמורכבת מסל ירוק על ראשו, משקפי שמש, מעיל שגדול עליו בשתי מידות, ומקל פלסטיק. עם הכלים הללו הוא מחסל את פחדיו. חליפת הקרב שלי כוללת מחשב ומקלדת. אני כותב כי אני אבא. ואי אפשר להיות אבא בלי לפחד.

אני לא מוכן שתתגייס להיות קרבי

תגיות

אבהות, ביטחון, גיוס, הורות, חששות, ישראל, מבצע צוק איתן, מלחמות, עצמאות, צה"ל, ציונות

אין לי אמון בהבטחות על המלחמה האחרונה, נכשלנו במה שהבטחנו לכם. מכתב לילד שיום אחד יתגייס

אתה בן שנתיים וחצי, ואני כבר דואג

הרהורים בעקבות מבצע "צוק איתן": מכתב לאופק החייל

"אני לא מוכן שתתגייס להיות קרבי", אני אגיד לך כשתהיה בן 18. "פשוט לא מוכן". אתה תסתכל עליי בזלזול ותגיד לי שאתה לא שואל אותי. אני מכיר את הזלזול הזה. מכיר גם את התשובה הזו. כך בדיוק עניתי לאימא שלי, כששאלה בשביל מה אני צריך להיות לוחם. כך בדיוק הבטתי עליה.

"נתנו מספיק", אני אגיד. "אני הייתי קרבי, דודים שלך היו קרביים, כל החברים שלי היו קרביים. חאלס עם הציונות בשקל הזו. זה לא עובד". אולי אנסה גם לכוון לרגש: "אתה בכלל לא חושב עלינו", אני אגיד לך. "רק על עצמך".

אנחנו נתווכח. בשלב מסוים אתה תרגיש מבוכה כשתראה את אבא שלך מתחיל לבכות. אולי תביא לי כוס מים, אולי תצא מהבית ותטרוק את הדלת. אחר כך תגיד לי שאף פעם לא הרשיתי לך לעשות דרמות, ועכשיו אין סיבה שנתחיל.

אני אמשוך באף, אמחה את הדמעות שלי, ואודה שאתה צודק. אז בלי דרמות. אבל בבקשה אל תלך להיות קרבי. "מישהו צריך להגן על המדינה שלנו", אתה תענה. ואני אסכים איתך. גם אני עניתי כך להורים שלי. מישהו באמת צריך להגן על המדינה שלנו. אבל אני אשאל את עצמי למה זה חייב להיות אתה. גם אבא שלי שאל למה זה חייב להיות אני.

>>>שקרים לבנים: איך מסתירים מהילד את מבצע "צוק איתן"

ביום הגיוס אני אלווה אותך לבקו"ם. אתה תזהיר אותי שאם אני בוכה אתה נשאר שבת בבסיס. אין לך זין שהחבר'ה שלך יסתלבטו שיש לך אבא קוקסינל. החברה שלך תתייפח. אימא שלך ואני נחשוב שהיא לא מספיק טובה בשבילך. אתה תעלה על האוטובוס ותיסע.

תשרת איפה שתשרת. תשלח הודעות שהכול בסדר ושאין מה לדאוג, אבל אנחנו נדאג. קיבינימט, אתה בן שנתיים וחצי ואני דואג כבר עכשיו. בלילות ירעדו לי הידיים, בימים אני אחכה שתתקשר. אם יהיה לי מזל יגלו לך ציפורן חודרנית או רגישות לאבק ויזרקו אותך לשק"ם. אם לא – אחפש מייק אפ שמתאים לגברים ושמסתיר את סימני העייפות.

אין לי יותר אמון בהבטחות על המלחמה האחרונה ובקלישאות כמו "כשאתה תגדל כבר לא יהיה צבא". ההורים שלנו נכשלו במה שהבטיחו לנו. אנחנו, כך נראה, נכשלים במה שהבטחנו לכם. במה שהבטחנו לעצמנו. מבצע ועוד מבצע, לחימה ועוד לחימה, הרוגים ועוד הרוגים. המלחמות ימשיכו מכוח האינרציה.

"אני לא מוכן שתתגייס להיות קרבי", אתה תגיד לבן שלך כשהוא יהיה בן 18. "פשוט לא מוכן". הוא יסתכל עליך בזלזול ויגיד שהוא לא שואל אותך. אתה תכיר את הזלזול הזה. תכיר גם את התשובה הזו. כך בדיוק ענית לאימא שלך ולי, כששאלנו בשביל מה אתה צריך להיות לוחם. כך בדיוק הבטת עלינו.

אהבתם את הפוסט? יש עוד הרבה כאלה:

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

כתובת אימייל:

להירשם

מותק, הילדים התרחצו

תגיות

אבא, אבהות, אימא, ביטחון, הורות, ילד, לבד, עצמאות

פוסט אורח: אופיר צומן 

נתי, אשתי היקרה, טסה לניו יורק לעשרה ימים. היא לא הייתה בטוחה שאסתדר לבד עם שלושה ילדים (שירה – בת תשע, עומרי – חמש וחצי, גילי – שנתיים וחצי). באמת שהשתדלתי לא לאכזב אותה

יום שישי, 14:30. רק יממה וחצי בלי נתי, וכבר יש כמה תובנות משמעותיות שהספקתי ללמוד:

1. כל הסיטואציה גורמת לך לראות את הילדים אחרת – זה ממש לא אותו דבר להסתכל עליהם עם עיניים אדומות וחצי עצומות מעייפות.

 2. אני נאלץ כל הזמן לשקר למחייתי – כל עגבנייה או מלפפון הם מבחינתי "שניצל", כי זה הדבר היחיד שהילדים מוכנים לאכול. האמת שאצלי זה קצת רגרסיה, כי אם הייתי רוצה לשקר למחייתי לא הייתי מוותר על קריירה של עורך דין.

3. הילדים כנראה מרגישים שהבוס האמיתי לא בסביבה, והמציאו סוג חדש של חוצפה – למשל, אני לוקח את גילי על הגב לאמבטיה, והיא צועקת עלי: "אבא, אתה ממש כבד!". או ששירה שואלת אותי: "אבא, מה זה 'אווטאר' בסינית?", והכול רק בשביל להכשיל אותי בהורות.

יום שבת, 22:40.

1. הכביסה היא האתגר הכי גדול שלי – לעומרי יש מחר ג'ודו, אבל החליפה הלבנה שלו מלוכלכת מהאימון הקודם, ואין מספיק כביסה לבנה כדי להפעיל מכונה. ההתלבטות שלי: להפעיל מכונה חצי ריקה או לעשות כביסה ביד? מצד אחד, להפעיל מכונה חצי ריקה זה בזבוז.  מצד שני, אומרים שגם לעשות ביד זה בזבוז. יש מצב שאתן לעומרי את חלוק הרחצה השחור שלי, ואשכנע אותו שאחרי חודש בג'ודו הוא קיבל דאן 4.

2. המשמעת של גילי מתחילה להתרופף – היא יודעת שאי אפשר לקבל יותר מבקבוק אחד לפני השינה, אבל היום היא כנראה רצתה לבדוק את החוקים, ונדנדה שהיא רוצה עוד בקבוק. עכשיו, תראו, לי יש כלל ברזל בחיים – אצלי מילה זו מילה. למדתי שאם אתה לא עומד במילה שלך פעם אחת, אז הילדים מתחילים לטפס עליך ואין לזה גבול. הילדים אצלנו למדו שאם אבא מקבל החלטה, אז אף אחד בעולם לא מסוגל להזיז אותו ממנה. אז החלטתי חד משמעית: לתת לה עוד בקבוק אחד ודי!

3. בדידות – כשאתה אבא אחד שמטפל לבד בשלושה ילדים בזמן שאימא בחו"ל, אז לכאורה אתה אמור להרגיש מאוד בודד. אבל אני יכול להגיד שזו בדידות זמנית שאפשר להסתדר איתה. אתה הרי יודע שיש בקצה השני של העולם מישהו שחושב עליך, שאוהב אותך, שחולם עליך, שמתרגש ממך, שחושק בך, שמפנטז עליך. לא כמו במקרה של בר רפאלי שאין לה את כל זה. מאז שראיתי את הכתבה עליה ב"ידיעות" אני מאוד עצוב. מכיוון שיש לי נטייה לקחת על עצמי לפתור את כל מצוקות הזולת, אני כבר יומיים שובר את הראש איך לעזור לה.

יום ראשון, 20:00.

1. מישהו לדבר איתו – כבר ארבעה ימים שאני סוג של מנהל תפעול, טכנאי. יותר מדי עסוק בחומר ופחות מדי ברוח. אז החלטתי לדבר עם מישהו בעל שיעור קומה – איש רוח. רבנים לא באים לי טוב מאז פאקו רבן. שייח לא בא בחשבון, כי מאז שהחזירו את שארם א-שייח אין אצלנו אף שייח עם קסם אישי. קייס נשמע לי שיפוטי מדי. אז החלטתי לשוחח עם כומר. יצרתי קשר עם ג'סי ג'קסון בסקייפ. אמרתי לו שכבר שנים אני משתמש במסור החשמלי שלו וממש מרוצה, ושאשמח להחליף איתו מילה. הוא שלח אותי לדבר עם מייקל ג'קסון וניתק עליי.

2. הכול בשביל הילד – קיבלתי פתק מהגן של עומרי עם כמה מטלות. בין השאר ביקשו להביא למחר דברים שמתחילים באות ס'. החלטתי להביא את סבתא סופי – היא מתחילה בשני ס'. עומרי ייצא מלך בגן. ביקשתי ממנה להביא איתה סמבוסק.

3. אימון הג'ודו של עומרי – המאמן עשה לילדים היום תרגיל באגרסיביות. הוא שאל בתחילת האימון את כולם מי מסכים, לפחות בדרך כלל, לכבד את החברים שלו בחטיפים ולתת להם לשחק במשחקים שלו. את כל אלה שהצביעו הוא העמיד בשורה בקצה המזרן, וכל השאר היו צריכים לדחוף ולהעיף אותם חזק. הוא אמר שקוראים לתרגיל הזה "גלגול נשמות".

יום שני, 10:00.

1. בוקר טוב לך את מושלמת – אתי, הגננת במשפחתון, סיפרה לי הבוקר שגילי כל הזמן קוראת לה ונותנת לה מתנות. אתמול גילי קראה בהתרגשות לאתי ואמרה לה שהיא רוצה לתת לה מתנה, אבל לא כל כך זכרה מה היא רצתה לתת לה. הדיאלוג נשמע ככה:
גילי: "אתי בואי, בואי, אני רוצה לתת לך מתנה".
אתי: "מה, מה את רוצה לתת לי?"
גילי: "אה, אה, אה… חלב מועשר"

יום שלישי, 14:00.

1. געגועים לאימא – כבר שישה ימים שלמים שהילדים ואני לבד בבית בלי נתי. היום הגעגועים הגיעו לשיאם. אז הרמתי טלפון לאימא שלי ודיברנו איזה שעה. נרגעתי.

2. פנג-שוואי – ראיתי בערוץ 8 תוכנית מרתקת על פנג-שוואי שהסבירו בה שאפשר לעשות הרבה יותר מקום בבית באמצעות הזזה פשוטה של כמה דברים. ניסיתי לפעול לפי ההנחיות וזה באמת עבד מדהים. לא האמנתי כמה ספייס יכול להיות בבית. אחרי שעתיים החזרתי את הילדים מסבא וסבתא, והבית חזר לגודל המקורי.

ofir@ofirtzuman.com

רוצים לכתוב פוסט אורח באבטיפוס? דברו איתי