הבקבוק שימש אותי כדי להגיד לילד שאני אוהב אותו. ואז הוא החליט שהוא רוצה לאכול לבד
פו הדוב, תאכל אבק. עדיין יש לי מה להציע לדרדס
לאור מנורות הפלורסנט במחלקת היולדות של הדסה עין כרם החזקתי לא כל כך מזמן יצור זעיר שבקושי הצליח לפקוח את עיניו. לקחתי נשימה עמוקה והאכלתי אותו מבקבוק. הייתי האדם הראשון שהאכיל אותו. אימא שלו הייתה בניתוח ואני הבהרתי לאחות שאני חייב לעשות עליו רושם טוב כדי שיחבב אותי. לא היו לי ציצים להשוויץ בהם אז ניצלתי את היותי ההורה היחיד שפנוי.
כשסיים לאכול הרמתי אותו לגרעפס. "אני אבא מעולה", פרגנתי לעצמי. "אין מה להגיד, נולדתי לתפקיד הזה". הנחתי אותו ברכות על הכתף שלי, עם הפנים שקועות בצווארי, והבטתי בו בהתרגשות. אחרי דקה הוא נחנק. המוניטור שחובר אליו צפצף בזעם והאחות שהגיעה הסתכלה עליי במבט נוקשה והסבירה לי שככה לא נגיע רחוק, הוא ואני.
השתפרתי מאז. לאט לאט הפך הבקבוק לדרך שלי לתקשר עם הילד, להגיד לו שאני כאן ושאני אוהב אותו ושאני מוכן לקום גם בלילה כדי שיהיה שבע ומבסוט. אם היה מבחן לטמפרטורה מושלמת של בקבוק – הייתי יוצא מצטיין. לא מעט חולצות שלי נושאות בגאווה, כמו דרגות בצבא, את כתמי החלב שלא התעכל.
השבוע ניצלתי ערב פנוי כדי להאכיל אותו. הוא חייך בשמחה כשהגשתי לפיו את הבקבוק ואז לקח אותו ממני. "חכה, אני אעזור לך", הרגעתי אותו בחיוך. אבל אז הבנתי: הוא לא צריך עזרה. הוא יכול לבד. בעצם, הוא לא צריך אותי. הוא אכל בעצמו ועשה מדי פעם הפסקות כדי להשתחצן בפניי. הפכתי לכיסא נוח עבורו – לא יותר.
הייתי צריך לראות את זה קורה. הבקבוק, במקרה הזה, הוא רק סמל. שלב נוסף, קצת יותר בולט, בתהליך שעובר כנראה על כל הורה. אני נדחק הצידה לטובת העצמאות של הילד, ובצורה הפתטית ביותר נאבק על מקומי. כלפי חוץ אני תומך בו שיגדל ויצמח ויעשה כל מה שהוא יכול לבד. אבל כשאף אחד לא רואה אני מתחנן מול דיקטטור בגובה מטר שיאפשר לי להמשיך להיות שותף בחייו. הוא נד בראשו לשלילה או דוחף אותי עם הידיים שלו. "מי בכלל שואל אותך?" אני אומר לו בכעס והוא משתתק. האמת היא שהוא לא משתתק, הוא מתעלם והולך לשחק בכדור שלו. לבד.
הבקבוק, כאמור, מעיד על משהו רחב יותר. השגרה שלי הפכה לעימות תמידי מול אדם שיש לו המון מה להגיד אבל אין לו מספיק מילים בלקסיקון. זה לא מונע ממנו להביע את דעתו בכל הזדמנות. הוא נוזף ודורש, מתרגז וצועק, נעלב ומחמיא, והכול מועבר באמצעות הטונים. מכס המלכות שלו הוא מכריע מי לשבט ומי לחסד. מי הבין אותו במדויק וזכאי לחיוך ומי העז להתנגד לו ונדרש לצאת לגלות. כמו בבית הספר, כשבחרו שחקנים למשחק כדורגל, אני מחכה בסבלנות שיסכים להיות חבר שלי ומגלה שנדחקתי לסוף הרשימה. לפני בתור נמצאת בובה של פו הדוב.
אין סיבה אמיתית שאהיה מופתע. הדרדס כבר הולך, אומר מילים ראשונות, מדליק את הטלוויזיה, מחליף תחנות בשלט ומשנע צעצועים ברחבי הבית. עכשיו הוא דורש לאכול לבד. זה הגיוני. אבל כל שלב כזה גורם לי תחושת עקצוץ. זו ההבנה שמשהו ראשוני בינו לביני כבר איננו.
כמה ימים לאחר מכן אני שוב מבלה איתו ערב ומכין לו בקבוק. הוא ניגש אליי ומושיט ידיים. אני מרים אותו והוא מתיישב עליי. אז נכון, הוא אוכל בלי העזרה שלי וכשאני מנסה להתערב הוא רוטן. אבל הוא יושב. עליי.
לפעמים גם להיות כיסא נוח זה בסדר.
פו הדוב, תאכל אבק.
אהבתם את הפוסט? יש עוד הרבה כאלה:
אבטיפוס 