אהבה מגיעה עם מנה גדולה של שוקולד

תגיות

אבהות, אוכל, אחריות, ארטיק, בריאות, ג'אנק פוד, הורות, חינוך, ילד, שרב

ההתלבטות בין ארטיק שוקולד לבין פרי או ירק: כמה אהבה אפשר להכניס לקולרבי?

ככה אני מראה אהבה. הדרדס אוכל ארטיק

ברגע שאנחנו נכנסים לסופרמרקט אני נרגע. בחוץ שרב. אני נוזל את עצמי לתוך הנעליים ומקלל את הלחות האיומה של אזור המרכז. המזגן משיב לי את שמחת החיים ובשנייה אחת אני מסתחבק עם הדרדס וקונה לו ארטיק שוקולד כדי שגם הוא יהיה מבסוט. "תאכל, נשמה שלי", אני מאיץ בו בביטחון ושואב על הדרך רוגלעך תעשייתי. אין, חגיגה. בחוץ אנשים מבקשים מאלוהים שייקח אותם בחום הזה, ואצלנו, במזגן, שוברים דיאטות.

ילד מזדקן: איך הפכתי לצל של עצמי

תגיות

אבא, אבהות, אחריות, בריאות, גולני, הורות, הזנחה, זיקנה, ילד, ספורט, צבא

את הפעם האחרונה שבה הרמתי את הדרדס על הכתפיים סיימתי עם גב תפוס ואגו פגוע

איפה המסעות בגולני בגיל 20 ואיפה אני היום

בדרך הביתה אנחנו שרים שירים. לפעמים אנחנו עוצרים להביט על טרקטור עובד או על ציפורים; לפעמים אנחנו מדברים על היום שהיה לנו; לפעמים אנחנו חולקים קפה ועוגה. אבל תמיד אנחנו שרים שירים.

שירים זה קל. אני גאון במציאת חרוזים ובהתאמה בין לחנים של פזמונים לנושאים שאופק רוצה שנשיר עליהם. לכן אני מזמר בקולי קולות ומתפלל בלב שהוא ידבוק ביתרונות שלי, במקום לגלות את כל הדברים שאני גרוע בהם.

ואני גרוע. אלוהים יודע כמה אני גרוע. אני לא טורח לעשות ספורט, אני נמנע בכל כוחי מכדורסל או כדורגל, אני שונא פאזלים, אני מתעב לגו, אני לא יודע לצייר ואני עלוב במשחקי חשיבה. אגב, גם חוש הקצב שלי מביש וכשאני שר אני קולט מבטים עוינים, אבל קל יותר לעבוד על הילד שלך שאתה זמר מאשר שאתה כדורגלן.

כשבחוץ יש מזג אוויר נעים אני מוותר על העגלה בשביל לעשות קצת בונדינג. בחלק מהמקרים אני מצליח לשכנע את אופק שיצעד איתי קצת, וכשהוא ממש עייף אני מניף אותו על הכתפיים שלי ומדלג איתו את הדרך. כן, כן. ממש מדלג. כי הנה עוד משהו שאני טוב בו, או לפחות הייתי טוב בו – דילוג עם ילדים על הכתפיים.

אבל בחודשים האחרונים משהו חורק בתוכי. זו ההזנחה. זו העייפות. אלו החיים. בגיל 32 הגוף מתחיל להשיב לי כגמולי על היחס הגרוע שהענקתי לו. נדמה לי שמשקלים שפעם הרמתי בלי מאמץ הכפילו את עצמם (אם יש כזו תופעה במדע – עכשיו זה הזמן להסביר לי אותה). איפה המסעות בגולני בגיל 20 ואיפה אני היום.

במצב הזה הגעתי להוציא את הדרדס מהגן. התחלנו ללכת יחד, ושרנו, והוא התעייף, והנפתי אותו על הכתפיים בידיעה שמשהו לא טוב עלול לקרות, ודילגנו, וצחקנו, והגוף שלי – זועם ומתוסכל ועייף – צחק אליי ונקם. הבונדינג, הדילוגים, השירים, הכול התנקז לרגע אחד שבו חוויתי כאב נוראי בגב. "זו מכה קלה בכנף", הרגעתי את הדרדס, שהרגיש לפתע שהאדמה רועדת. "רק מכה קלה בכנף".

את שאר הדרך הביתה עשינו בשתיקה מביכה. ניסיתי לשיר איתו את "השקדייה פורחת" אבל גם הוא, בדיוק כמוני, כבר ידע שאני זיוף אחד גדול. לא יודע לשיר. לא מסוגל להרים אותו על הכתפיים שלי. מה אני שווה?

אמא שלו הביטה בי, עומד כפוף כמו סימן שאלה, ומרחם על עצמי.
"אני כבר לא הגיבור שלו", אמרתי לה.
"אתה צריך לזכור שהוא פחות קל ממה שהוא היה", היא ניסתה לעודד אותי.
"אני יודע", עניתי. "ואני פחות צעיר ממה שהייתי".

מחר בבוקר אתחיל להתאמן בכדורגל. או לעשות שיעורים בפיתוח קול – מה שידרוש פחות מאמץ.

אהבתם את הפוסט? יש עוד הרבה כאלה:

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

כתובת אימייל:

להירשם

חוק יסוד: לרחם על עצמך

תגיות

אבהות, בריאות, הורות, הזחל הרעב, וירוס, ילד, כאב ראש, מחלות ילדים, רגישות, רחמים, שפעת

כשחטפתי שפעת הבנתי שחוץ מאימא שלי – רק הדרדס מרחם עליי

עוד מישהו שעשוי לרחם עליי כשצריך

– "מי אני?" שאל הדרדס.
– "נו, מי אתה?" אמרתי.
– "אני אופק".
– "נכון מאוד. ומי אני?"
– "אתה אבא של אופק".

***

אחרי שבוע וחצי עם שפעת התקשרתי לאימא שלי לשאול אותה אם יש לה רעיון איך אני מוריד את החום ועוצר את כאבי הראש הארורים. לאימא שלי לא הייתה תשובה, אבל למען האמת לא ציפיתי שתהיה לה. גלונים של אקמול שזרמו במורד הגרון שלי בלי להביא ישועה הפכו אותי לפסימי. איבדתי כל אמונה שארפא.

ובכל זאת התקשרתי לאימא'לה. כי באותו רגע של עליבות, כשבמשך שבוע אני מסריח במיטה ומשתעל את הריאות שלי, הייתי מוכרח למצוא מישהו שירחם עליי. ואימא שלי, קדושה שכמותה, ריחמה עליי.

וירוסים בריונים שמגיעים עם הדרדס מהגן עלולים, כפי שכבר סיפרתי כאן, לעשות שמות בבית. האקדח – או במקרה הזה, השיעול – שנשמע במערכה הראשונה, ידביק את כולנו עד המערכה השלישית. לכן, כשהילד חזר עם חום מהגן הבנו שאנחנו חיים על זמן שאול. היה לנו מספר ימים מוגבל עד שהוא יבריא, ואנחנו נחלה. במשך כמעט שבוע התמודדנו עם השכמות ליליות, חום גבוה, שיעולים ומכאובים של הילד. בסופו של דבר צדקנו בתחזית שלנו בצורה מדויקת: אופק הבריא ואנחנו קרסנו.

אימא של אופק החלימה לאחר ארבעה ימים ארוכים מאוד. היא יצאה מהמיטה, אווררה את הבית, שטפה כלים והפעילה שלוש מכונות כביסה. החזרה שלה לשגרה עודדה אותי והייתי משוכנע שגם אני אשוב בקרוב לשגרה שלי. טעיתי. המשכתי לשמש בית גידול לווירוסים למיניהם שחגגו על הגוף שלי.

ובינתיים לדרדס נגמרה הסבלנות. אם הוא כבר בריא, ואימא שלו כבר בריאה, אז למה האבא החלשלוש שלו עדיין שוכב במיטה ומבקש בלחש כוס תה? לכן הוא התחיל להופיע בחדר שלי ולדרוש שאבוא איתו לשחק. וסתם שתדעו: תחנונים שיניחו לך לנפשך לא עובדים על ילד ממוקד מטרה בן שנתיים. אין כאב ראש חזק מספיק או טמפרטורת גוף גבוהה מספיק שימנעו ממנו להרכיב עכשיו עם אבא רכבת ולקרוא איתו את ה"זחל הרעב".

וזה משהו שראוי להתעכב עליו: ברגע שבו אדם נהיה הורה הוא מאבד שתי זכויות יסוד חשובות – הזכות שירחמו עליו והזכות שלו לרחם על עצמו. תומר ברנד, האיש שיכול היה בעבר לחלות בשפעת ולהיכנס למיטה עם ספר עד שיחלים לחלוטין, הוא היום אבא של אופק. בניגוד לצעיר נטול הדאגות שהייתי, כעת, גם כשאני מטפטף וירוסים סביבי, אני אדם שמחויב למלא אחר דרישותיו של הדרדס.

אז הרכבנו רכבת וספרנו כמה דברים אוכל הזחל הרעב לפני שהוא (זהירות, ספוילר!) הופך לפרפר, ובמקביל קינחתי את האף ושתיתי תה. מדי פעם ניסיתי להתגנב בחזרה למיטה, אבל קיבלתי מהילד מבט חמור ונוזף ומיהרתי להתיישב לידו על השטיח בחדר שלו. בילינו כך את אחר הצהריים.

אבל היה גם רגע אחד שבו הדרדס הבין שמולו נמצאת גרסה עלובה של אבא שלו. אדם עם אף אדום שמשתנק בלי הפסקה ומנסה למצוא מקום לשכב בו. ואולי זה הרגע הכי דרמטי בסיפור הזה. כי הילד ניגש אליי, הסתכל עליי במה שיכולתי לזהות כרחמים אמיתיים, ושאל אותי: "אבא, אתה לא מרגיש טוב?"

זה היה רגע מרגש כי הוא הבהיר לי משהו שלא הבנתי קודם: הורות היא אמנם הדרך לאבד לחלוטין את האפשרות לשקוע ברחמים עצמיים, אבל היא מספקת, מעצם היותה קשורה בהרחבת המשפחה, גם אדם נוסף שעשוי לרחם עליי ברגעים קשים.

אז מחצתי את הילד בחיבוק ונתתי לו נשיקה על המצח. והוא, רגיש שכמותו, תפס לי את היד ואמר: "בוא אבא. אתה לא מרגיש טוב. בוא נלך להתחבא באוהל".

אהבתם את הפוסט? יש עוד הרבה כאלה:

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

כתובת אימייל:

להירשם

10 משפטים שמוכיחים שהזדקנתם

תגיות

אבא, אבהות, בריאות, גיל, הורות, הורים וילדים, זקנה, חברת חשמל, חינוך, טכנולוגיה, ילדים, משפטים על ילדים, פינוק

אני אומר לכם, זה דור אחר

1. בתקופתי. פעם היה כאן אחרת. טוב ונעים יותר. זה היה אי שם בנעוריי, לפני מספר רב של שנים. אנשים בירכו זה את זה ברחובות, ברבורים שייטו להנאתם באגמים כחלחלים, לא הייתה אלימות בטלוויזיה, ואף אחד לא שמע על זיהום אוויר או על שחיתות פוליטית. הילדים היו טובים יותר (ראו סעיף 3), החיים היו פשוטים יותר (ראו סעיף 7) והמוצרים היו זולים יותר (ראו משרד האוצר). אבל זה היה, כאמור, בתקופתי. היום הכול אחרת.