גיל שנתיים האיום מאלץ אותי לנהל אין ספור קרבות עם הדרדס. בכולם אני מפסיד
אנחנו משטרת הגבולות. הוא עושה כל שביכולתו כדי לחצות אותם
מישהו משמיע מוזיקת מערבונים, או שאולי אני שומע אותה בתוך הראש שלי. השקט ברחוב המאובק לא מפתיע אותי. איש לא רוצה להיקלע לקו האש. מולי ניצב הדרדס, חובש כובע של פו הדוב ולובש חליפה חומה עם ציור של קוף שסבתא שלו קנתה לו. אני נעמד מולו ויודע שהעיר הזו קטנה מדי בשביל שנינו. אבל אין לי לאן ללכת.
אני מישיר אליו מבט ורואה אותו מסתכל עליי עם חיוך דק על פניו. "מה אתה יכול לעשות?" הוא שואל אותי בעיניו הכחולות ומתקרב אליי מעט. "זה להיות או לחדול", אני משנן לעצמי במהירות, "אני השריף". אני לוקח נשימה עמוקה ואומר לו בקול הכי סמכותי שאני מצליח לגייס: "אופק, תאסוף עכשיו את כל הצבעים שפיזרת!"
כל אנשי העיירה נעצרים ומביטים בנו. פורע החוק שמולי מתעלם ממני. מי שימצמץ ראשון יפסיד. "אופקי, תאסוף עכשיו את כל הצבעים שפיזרת, לפני שאבא יכעס!" אני אומר לו ומרים מעט את קולי. "ותאמין לי, אתה לא רוצה שאבא יכעס". הדרדס מסתובב לשולחן שלו ואני נדרך. האם הוא ישלוף לפניי? האם יצליח להביס אותי? הוא נוטל דף ועיפרון ומתקרב אליי. "אבא", הוא אומר לי, "אובובוס". אני משחרר אנחת רווחה. "טוב, אני אצייר לך אוטובוס, אבל רק אחרי שתאסוף את הצבעים מהרצפה". אפשר לקרוא לזה תיקו.
זהו דו-קרב אחד מני רבים. כמעט בכל יום אני נאלץ לחבוש את כובע הקאובוי, לסדר את אוכפו של הסוס המדומיין שלי ולצאת להשליט סדר בדירה שלנו בגבעתיים. הפשעים חמורים: הדרדס שופך מים בסלון, הופך את הצלחת עם הפסטה על השולחן, זורק כדור על הטלוויזיה, מכה אותי ברגע של זעם, משתולל אחרי שסירבנו להשמיע לו פעם נוספת את "האוטו שלנו גדול וירוק" או מתעקש לעמוד באמבטיה. אימא שלו ואני מתנהלים בתור משטרת הגבולות. הוא עושה כל שביכולתו כדי לחצות אותם.
יותר מדי הורים נרדמו על משמרתם ולא הבינו שהקונספירציה הכי גדולה של המאה האחרונה היא "גיל שנתיים האיום". כמה אנשים מושחתים ישבו יחד והחליטו להמציא גיל שבו הכול נהיה קשה יותר והילדים מאבדים את הצפון. זה לא קורה בגיל שנתיים, זה קורה הרבה לפני – בשנייה שהילד מבין שהוא בלתי מנוצח. מהשנייה הזו מתנהל מאבק עיקש שאין לנו סיכוי לנצח בו.
ומשום שאדם צריך לבחור את הקרבות שלו, אני עסוק בלחפש פתרונות שימנעו התנגשות אדירה ומייגעת. כשהוא רוצה עוגייה במקום ארוחת צהריים אני משתמש בכישורי המכירה המעולים שלי וממציא לו שיר על המרק שכדאי לו לאכול ועל הדלעת הכתומה והטעימה. הוא מוכן למחול על כבודו ולהמתין לעוגייה עד אחרי הארוחה.
למרות זאת, לא תמיד יש ברירה. איש מכירות יכול להתמודד עם שירים על דלעת אבל לא למנוע מהדרדס לזרוק קוביות מהחלון. ישנם רגעים שצריך להתייצב ולהילחם, וברגעים הללו אני מתייצב ונלחם. אני משתמש בטון הסמכותי שלי ומתפלא שלעתים קרובות זה עדיין עובד. הדרדס חושב שאין לו ברירה ועושה מה שביקשתי ממנו, גם אם הוא מביע מחאה לפני הביצוע.
בינתיים אני השריף של העיירה הזו, אבל אני חי על זמן שאול. כי ברגע שהדרדס יגלה את האמת, שמלבד איומים אין לי שום דבר אמיתי בקנה – המערבון יסתיים והשריף יצטרך להימלט בבהלה מהעיר. או להפוך לאיש מכירות במשרה מלאה.
אהבתם את הפוסט? יש עוד הרבה כאלה:
אבטיפוס 