10 משפטים שכדאי לדעת על מילואים

תגיות

אבהות, גבעת חלפון, גולני, הורות, מדי ב', פלוגה, צבא

  

הגיבורים האמיתיים הן הנשים. סלפי מילואים

1. מדי ב' הם מפית ענקית לנגב בה את הידיים. נגעת בסולר? נגב על המדים. נמרחה עליך גבינה? נקה עם המדים. נשפך חומר רדיואקטיבי על השולחן של השש-בש? קרצף עם המדים.

2. אין זמן טוב לצאת למילואים. לכן אין טעם במשפט כמו "וואי, הפעם זה ממש תקוע לי באמצע החיים". כל מילואים נתקעים באמצע החיים. כי למצוא את עצמך מסריח במדי ב', מסתער על גבעות ואוכל ביצים קשות ולחם יבש – זה תמיד תקוע.

ילד מזדקן: איך הפכתי לצל של עצמי

תגיות

אבא, אבהות, אחריות, בריאות, גולני, הורות, הזנחה, זיקנה, ילד, ספורט, צבא

את הפעם האחרונה שבה הרמתי את הדרדס על הכתפיים סיימתי עם גב תפוס ואגו פגוע

איפה המסעות בגולני בגיל 20 ואיפה אני היום

בדרך הביתה אנחנו שרים שירים. לפעמים אנחנו עוצרים להביט על טרקטור עובד או על ציפורים; לפעמים אנחנו מדברים על היום שהיה לנו; לפעמים אנחנו חולקים קפה ועוגה. אבל תמיד אנחנו שרים שירים.

שירים זה קל. אני גאון במציאת חרוזים ובהתאמה בין לחנים של פזמונים לנושאים שאופק רוצה שנשיר עליהם. לכן אני מזמר בקולי קולות ומתפלל בלב שהוא ידבוק ביתרונות שלי, במקום לגלות את כל הדברים שאני גרוע בהם.

ואני גרוע. אלוהים יודע כמה אני גרוע. אני לא טורח לעשות ספורט, אני נמנע בכל כוחי מכדורסל או כדורגל, אני שונא פאזלים, אני מתעב לגו, אני לא יודע לצייר ואני עלוב במשחקי חשיבה. אגב, גם חוש הקצב שלי מביש וכשאני שר אני קולט מבטים עוינים, אבל קל יותר לעבוד על הילד שלך שאתה זמר מאשר שאתה כדורגלן.

כשבחוץ יש מזג אוויר נעים אני מוותר על העגלה בשביל לעשות קצת בונדינג. בחלק מהמקרים אני מצליח לשכנע את אופק שיצעד איתי קצת, וכשהוא ממש עייף אני מניף אותו על הכתפיים שלי ומדלג איתו את הדרך. כן, כן. ממש מדלג. כי הנה עוד משהו שאני טוב בו, או לפחות הייתי טוב בו – דילוג עם ילדים על הכתפיים.

אבל בחודשים האחרונים משהו חורק בתוכי. זו ההזנחה. זו העייפות. אלו החיים. בגיל 32 הגוף מתחיל להשיב לי כגמולי על היחס הגרוע שהענקתי לו. נדמה לי שמשקלים שפעם הרמתי בלי מאמץ הכפילו את עצמם (אם יש כזו תופעה במדע – עכשיו זה הזמן להסביר לי אותה). איפה המסעות בגולני בגיל 20 ואיפה אני היום.

במצב הזה הגעתי להוציא את הדרדס מהגן. התחלנו ללכת יחד, ושרנו, והוא התעייף, והנפתי אותו על הכתפיים בידיעה שמשהו לא טוב עלול לקרות, ודילגנו, וצחקנו, והגוף שלי – זועם ומתוסכל ועייף – צחק אליי ונקם. הבונדינג, הדילוגים, השירים, הכול התנקז לרגע אחד שבו חוויתי כאב נוראי בגב. "זו מכה קלה בכנף", הרגעתי את הדרדס, שהרגיש לפתע שהאדמה רועדת. "רק מכה קלה בכנף".

את שאר הדרך הביתה עשינו בשתיקה מביכה. ניסיתי לשיר איתו את "השקדייה פורחת" אבל גם הוא, בדיוק כמוני, כבר ידע שאני זיוף אחד גדול. לא יודע לשיר. לא מסוגל להרים אותו על הכתפיים שלי. מה אני שווה?

אמא שלו הביטה בי, עומד כפוף כמו סימן שאלה, ומרחם על עצמי.
"אני כבר לא הגיבור שלו", אמרתי לה.
"אתה צריך לזכור שהוא פחות קל ממה שהוא היה", היא ניסתה לעודד אותי.
"אני יודע", עניתי. "ואני פחות צעיר ממה שהייתי".

מחר בבוקר אתחיל להתאמן בכדורגל. או לעשות שיעורים בפיתוח קול – מה שידרוש פחות מאמץ.

אהבתם את הפוסט? יש עוד הרבה כאלה:

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

כתובת אימייל:

להירשם

המלחמה הקרה: חולצה קצרה או ארוכה?

תגיות

אבהות, גולני, הורות, חולצה ארוכה, חינוך, חם, יום המשפחה, ילד, כלניות, נזלת, צינון, קור

 יום המשפחה הפך למאבק על עתיד הילד – האם הוא צריך ללבוש בגד חם או ליהנות מהבריזה?

תעזבי אותו הוא מסתכל על כלניות עכשיו

את יום המשפחה שלנו בילינו בטיול בדרום שכלל גם פיקניק בין מרבדי כלניות. אבל אז נהיה קצת מעונן, והגיע משב של רוח, והאידיליה המשפחתית התחלפה בקרב מהותי על עתידו של הילד. כך זה נשמע:

אימא: "אופקי, בוא נלביש לך חולצה ארוכה. קר בחוץ".
דרדס: "אני לא רוצה".
אימא: "אתה תצטנן. נו, בוא תלבש חולצה".
דרדס: "אני לא רוצה".
אימא: "מאמי, בוא תעזור לי איתו".
אבא: "אבל אני בעדו. לא קר פה ואת סתם מנדנדת לו".
אימא: "יש לך כוח לעוד שבועיים של נזלת עכשיו?"
אבא: "אופקי, תעשה לאבא טובה ותלבש חולצה, אחרת היא תשגע אותנו עד שנחזור הביתה".

דרדס: "אני רוצה לשחק בטרקטור".
אימא: "יופי, נלבש חולצה כדי שיהיה לך חם ונשחק בטרקטור".
דרדס: "אני לא רוצה".
אבא: "נו, די. תעזבי אותו הוא מסתכל על כלניות עכשיו. הוא לא רוצה".
אימא: "אבל קר. מה הוא מבין?"
אבא: "לא קר. את סתם נודניקית".
אימא: "אה כן? וכשהוא יהיה חולה אתה תקום אליו בלילה?"
אבא: "הילד לא עשוי מסוכר. לא קר לו. לא קר לי. לא קר לרוב האוכלוסייה במדינת ישראל. בסוף הוא יהיה כוסית כמוך וירוץ הביתה להתלבש בכל פעם שיהיה משב רוח".

דרדס: "אימא".
אימא: "לא עכשיו אופקי, אבא ואימא מדברים. מה אתה אומר, כוסית כמוני? אז עדיף שהוא יהיה כמו המשפחה שלך שמתעלמת מקור אבל בימים חמים לא מסוגלת לצאת מהבית?"
אבא: "לא, עדיף שהוא יהיה כמו המשפחה שלך, שבכל פעם שקצת גשום לובשים שם חרמוניות ומתחפרים מתחת לפוך".

דרדס: "אבא".
אבא: "לא עכשיו אופקי, אימא ואבא דנים על העתיד האקלימי שלך".
אימא: "בקיצור, אתה עוזר לי להלביש אותו או לא?"
אבא: "לא. אני מצטרף אליו למרד. אל תישבר חבר. היא לא תכפה עלינו ביגוד חם. תחי המהפכה".
אימא: "בוא מתוק שלי, אנחנו לא רוצים שתסתובב כמו אבא עם חולצה קצרה בשלג ותחשוב שאתה עדיין בטירונות בגולני".

דרדס: "אימא".
אבא: "רגע, אופקי. אבא צריך להבין אם אימא שמאלנית עוכרת ישראל".
אימא: "מה קשור שמאלנית? אני מדברת על מזג אוויר, לא על מצב פוליטי-ביטחוני".

דרדס: "אבא".
אבא: "אז מה את מכניסה את גולני לשיחה? אני בטוח שאצלך בבסיס היה לכם חם ונעים. אבל תראי מה יצא ממך".
דרדס: "אימא, אני רוצה חולצה. קר לי".
אימא: "רגע אופקי, אבא ואימא עוד שנייה מסיימים. מה יצא ממני? נו, תגיד לי".
אבא: "יצא ממך אישה אובססיבית שרודפת אחרי הילד שלה עם חולצה כתומה".

דרדס: "אבא, בוא נלך לשחק בטרקטור".
אימא: "אופקי, בוא ללבוש חולצה עכשיו!"
אבא: "אופקי, אם אתה לובש חולצה אתה לא גבר. תעמוד על שלך" .

דרדס, הולך לאימא: "אני רוצה מוצץ".
אימא: "בוא אליי, תראה איך האוזניים שלך קרות. בוא, נחבוש לך כובע".
דרדס: "אימא, אני רוצה מעיל. אני רוצה חולצה".
אימא: "טוב יפה שלי. הנה אני אלביש אותך. עכשיו חם ונעים".
אבא: "יא בוגד, בשביל מה ניהלתי את הקרב הזה?"
אימא: "אל תדאג, יהיה לך קריר ונעים על הספה בסלון, גולנצ'יק".

אהבתם את הפוסט? יש עוד הרבה כאלה:

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

כתובת אימייל:

להירשם