אחוות הכפופים

תגיות

אבא, אבהות, ביטחון, גב תפוס, דיקור סיני, דרדס, הורות, זיקנה, שיאצו

 3 סיפורים על גב תפוס

שבועיים במיטה עם גב תפוס. הדרדס בא לבקר את הזקן שלו

יהירות

בשבת, קצת לפני יום העצמאות, נתפס לי הגב באמצע פארק גבעתיים, בדיוק כשהרמתי את הדרדס מהרגליים. וכשאני אומר נתפס לי הגב, אני לא מתכוון לכאב עמום שהקשה עליי להתכופף, אלא לכאב חד שמנע ממני לנשום. כאב שהושיב אותי על הדשא בזמן שניסיתי להבין איך אני נעמד שוב.

השארתי את הילד עם אימא שלו, לקחתי איתי לדרך מקל של מטאטא, והתחלתי בהליכה הביתה שאורכת לרוב עשר דקות. הפעם ההליכה נמשכה יותר מחצי שעה.

ילד מזדקן: איך הפכתי לצל של עצמי

תגיות

אבא, אבהות, אחריות, בריאות, גולני, הורות, הזנחה, זיקנה, ילד, ספורט, צבא

את הפעם האחרונה שבה הרמתי את הדרדס על הכתפיים סיימתי עם גב תפוס ואגו פגוע

איפה המסעות בגולני בגיל 20 ואיפה אני היום

בדרך הביתה אנחנו שרים שירים. לפעמים אנחנו עוצרים להביט על טרקטור עובד או על ציפורים; לפעמים אנחנו מדברים על היום שהיה לנו; לפעמים אנחנו חולקים קפה ועוגה. אבל תמיד אנחנו שרים שירים.

שירים זה קל. אני גאון במציאת חרוזים ובהתאמה בין לחנים של פזמונים לנושאים שאופק רוצה שנשיר עליהם. לכן אני מזמר בקולי קולות ומתפלל בלב שהוא ידבוק ביתרונות שלי, במקום לגלות את כל הדברים שאני גרוע בהם.

ואני גרוע. אלוהים יודע כמה אני גרוע. אני לא טורח לעשות ספורט, אני נמנע בכל כוחי מכדורסל או כדורגל, אני שונא פאזלים, אני מתעב לגו, אני לא יודע לצייר ואני עלוב במשחקי חשיבה. אגב, גם חוש הקצב שלי מביש וכשאני שר אני קולט מבטים עוינים, אבל קל יותר לעבוד על הילד שלך שאתה זמר מאשר שאתה כדורגלן.

כשבחוץ יש מזג אוויר נעים אני מוותר על העגלה בשביל לעשות קצת בונדינג. בחלק מהמקרים אני מצליח לשכנע את אופק שיצעד איתי קצת, וכשהוא ממש עייף אני מניף אותו על הכתפיים שלי ומדלג איתו את הדרך. כן, כן. ממש מדלג. כי הנה עוד משהו שאני טוב בו, או לפחות הייתי טוב בו – דילוג עם ילדים על הכתפיים.

אבל בחודשים האחרונים משהו חורק בתוכי. זו ההזנחה. זו העייפות. אלו החיים. בגיל 32 הגוף מתחיל להשיב לי כגמולי על היחס הגרוע שהענקתי לו. נדמה לי שמשקלים שפעם הרמתי בלי מאמץ הכפילו את עצמם (אם יש כזו תופעה במדע – עכשיו זה הזמן להסביר לי אותה). איפה המסעות בגולני בגיל 20 ואיפה אני היום.

במצב הזה הגעתי להוציא את הדרדס מהגן. התחלנו ללכת יחד, ושרנו, והוא התעייף, והנפתי אותו על הכתפיים בידיעה שמשהו לא טוב עלול לקרות, ודילגנו, וצחקנו, והגוף שלי – זועם ומתוסכל ועייף – צחק אליי ונקם. הבונדינג, הדילוגים, השירים, הכול התנקז לרגע אחד שבו חוויתי כאב נוראי בגב. "זו מכה קלה בכנף", הרגעתי את הדרדס, שהרגיש לפתע שהאדמה רועדת. "רק מכה קלה בכנף".

את שאר הדרך הביתה עשינו בשתיקה מביכה. ניסיתי לשיר איתו את "השקדייה פורחת" אבל גם הוא, בדיוק כמוני, כבר ידע שאני זיוף אחד גדול. לא יודע לשיר. לא מסוגל להרים אותו על הכתפיים שלי. מה אני שווה?

אמא שלו הביטה בי, עומד כפוף כמו סימן שאלה, ומרחם על עצמי.
"אני כבר לא הגיבור שלו", אמרתי לה.
"אתה צריך לזכור שהוא פחות קל ממה שהוא היה", היא ניסתה לעודד אותי.
"אני יודע", עניתי. "ואני פחות צעיר ממה שהייתי".

מחר בבוקר אתחיל להתאמן בכדורגל. או לעשות שיעורים בפיתוח קול – מה שידרוש פחות מאמץ.

אהבתם את הפוסט? יש עוד הרבה כאלה:

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

כתובת אימייל:

להירשם

הים הוא אותו הים

תגיות

אבא, אבהות, ביטחון, גלים, הורות, זיקנה, חגים, ים, ראש השנה, שקיעה, שרב

במקום נרגילה הבאתי צעצועים ובמקום אלכוהול לקחתי מטרנה. לילה על החוף, גרסת האבהות

פתאום הגלים נראים חשודים

אני חושב שזה קרה בשתיים עשרה בלילה, אולי קצת מאוחר יותר. קבוצת נערות שפרסה מחצלת ליד האוהל שלנו לא הפסיקה לצווח ולצחקק עד שניגשתי אליהן ואמרתי שהן יכולות לעשות כמה רעש שהן רוצות, אבל אם מישהי מעירה את הבן שלי – היא אחראית להרדים אותו. ניסיתי להישמע ציני ומצחיק, אבל כשצעדתי בחזרה לשטח שלי הבנתי משהו: הפכתי לאיש שמבאס את המסיבה. הבנות התלחששו מאחורי גבי ושמעתי אותן מזכירות את הזקן עם הילד שבא לגעור בהן.

הים בחוף הבונים הוא אותו הים. הוא כחול, מלוח, רטוב וסוער. זה אני שהשתניתי. במקום נרגילה הבאתי דלי, כף ומגרפה; במקום בשרים ומנגל ארזתי שניצלים שיהיה קל לטגן ובמקום אלכוהול לקחתי מטרנה ובקבוק.

רציתי לנצל את ראש השנה ולנסוע לבד. רק הילד ואני. לילה של בונדינג, מדורה קטנה, שיחת נפש על איך שואג האריה ואיזה צבע יש לעגבנייה. אבל הפנטזיה על ערב בנים בחוף נסדקה כשהבנתי שהלוגיסטיקה מצריכה ממני מיני מבצע צבאי לשינוע הציוד. בסוף החלטתי לקחת איתי את אחי הצעיר, מלצר בן 24 שמתעב השכמות ולא מאמין שיש סיבה לישון פחות מתשע שעות בלילה. מצד שני עדיין יש לו כוח לסחוב תיקים עמוסי צעצועים מהאוטו לאוהל. חוץ מזה, הדרדס מת עליו.

אחרי שהתמקמנו לקחתי את הדרדס לזמן איכות בים. פעם הייתי מסתער שיכור על הגלים ומטביע את עצמי קצת, כדי להרגיש שאני חי. היום אני בונה ארמונות בחול ומביט בגלים בחשדנות. קבוצת צעירים השתוללה במים והשפריצה לכל עבר. הדרדס צחקק בהתרגשות והביט עליהם בהערצה ואני מלמלתי שהם צריכים להיות זהירים יותר והסברתי לו שהים הוא מקום מסוכן. יכול להיות שהתחיל להימאס לו ממני.

עצלן אבל יעיל. הדרדס והדוד שלו על החוף

ראינו את השמש שוקעת. פעם שקיעות סימנו עבורי רומנטיקה זולה. היום הן זמן טוב להכניס את הילד למצב שינה. התיישבנו על החוף ואמרנו ביי ביי לשמש. הסברתי לו שהיא הולכת לנוח ושגם אנחנו הולכים לנוח. הוא לא התכוון לנוח.

הדלקנו מדורה ואכלנו שניצל פושר ומלפפון. שרנו "אבא בא, סבא בא" וראינו כוכבים בשמים. בעשר בלילה החלטתי להשכיב אותו. שכבתי לצדו באוהל והמצאתי לו סיפורים על כדור שקופץ, על דג שמשפריץ ועל ילד שמקבל מתנה ליום ההולדת. אחר כך שרנו שלוש פעמים את "רוח רוח" ועוד פעמיים את "אדון שוקו". נפרדתי איתו מכל קרובי המשפחה שלנו ("ביי, סבתא", "ביי סבא", "ביי נצ'ית", "ביי אימא") ונזפתי בו כשזרק עליי את השמיכי שלו.

כשהוא נשכב על המזרן שאלתרנו לו עשיתי כאילו אני ישן. אחרי שלוש דקות שקטות, כשכבר הייתי משוכנע שהצלחתי להרדים אותו, הרגשתי גוף קטן מתיישב עליי. שנייה אחר כך הוא צעק "דיו!". ניסיתי להיראות זועף אבל לא הצלחתי להפסיק לצחוק. גם הוא צחק, ואז הבנתי שהילד הזה, שעדיין לא בן שנתיים, יודע הרבה יותר טוב ממני איך עושים חיים בים. ממרום שנותיי למדתי ממנו איך ליהנות. הוא ניצל את זה כדי להישאר ער עוד חצי שעה. ב-23:30 הוא סוף סוף נרדם.

בבוקר התעוררנו יחד ונתנו לדוד העצלן שלו להמשיך לישון. "חכה חכה שיהיה לך ילד", סיננתי לעברו כשהוא ביקש ממני לסגור את האוהל כי האור מפריע לו. בדרך חזרה הביתה העברתי לו יד על הפולקעס ואמרתי לו שבגלל שממילא הוא לא יכול לנהוג – אין בעיה שיישן. אבל הדרדס, בדיוק כמוני, לא רצה שהטיול יסתיים. הוא נשאר ער ושוחח איתי כל הדרך. אמרתי לו שאני אוהב אותו ושאני מקווה שגם כשיגדל הוא ירצה לבוא איתי ללילה כזה על החוף. הוא שתק. כנראה שזו הדרך שלו להתחמק מתשובה. אני מניח שכשיגדל הוא יעדיף לנסוע לים עם חבורת צעירים שמשפריצה מים ולא עם אבא מתיש ונרגן.

כשהגענו הביתה כל הבונדינג שעמלתי עליו התפוגג. הוא ראה את אימא שלו והתחיל לבכות כאילו היא זו שהרימה אותו לפני מספר שעות על הכתפיים ורצה איתו על החול הרותח כדי לקנות לו ארטיק. אמרתי לה שהוא עייף אבל כשהיא לא שמעה לחשתי לו שהוא סתם בוגד ושבפעם הבאה אני הולך לים בלעדיו. הוא הפסיק לבכות, חיבק את אימא שלו חזק ואמר לי בביטחון: "ביי, אבא".

אהבתם את הפוסט? יש עוד הרבה כאלה:

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

כתובת אימייל:

להירשם