תגיות
אבהות, בני חורין, בני ישראל, הגדה של פסח, הורות, חופש, חירות, יציאת מצרים, מעבדות לחירות, משחקי הכס, סבתא, פסח, שונטל
ויתרנו על האטרקציות לפסח ושלחנו את הילד לסבתא. פייר, החופשה הייתה מאכזבת
"אבא תביא לי"
"אבא, תעזור לי"
"אבא, תכין לי"
"אבא תרים אותי"
"אבא, בוא"
"אבא, לך"
"אבא, אני רוצה"
"אבא, אני לא רוצה"
"אבא, קח"
"אבא, ביי"
(מתוך "הדיקטטורה הקטנה: ניתוח שיחות שמתקיימות בחופשת הפסח")
***
השעה שלוש ועשר דקות. יום חמישי, שבוע מהרגע שבו הדרדס יצא לחופשת הפסח מהגן. אני יושב מול המחשב ושומע את שונטל שרה "Impossible". כן, אני לא מצטיין בטעם מוזיקלי אליטיסטי, אבל צריך להתעכב על החלק הראשון של המשפט הזה: אני יושב באמצע היום ושומע שונטל. למה? כי כמו בבדיחה על הכלב שמלקק את הביצים של עצמו – אני יכול. לשמוע שונטל, ולא, חלילה, ללקק לעצמי את הביצים.
בזמן שהמוני בית ישראל נוהרים לאטרקציות בכל פינות הארץ, מלטפים חמוסים בנגב, צופים במופע אור-קולי בחרמון ורוקדים אה-גה-דו עם מיכל המבולבלת או יובל הקטן או רחל השובבה, או השד יודע איך קוראים לכוכבי הילדים, הבן שלי אצל מטפלת. קוראים לה אבישג. היא אישה נעימה, חברותית ומאוד אוהבת ילדים. יש לה תואר ראשון בחינוך, היא מטפלת במעון ויצ"ו כבר שלושים שנה, היא מאמנת הורים מוסמכת, היא ליצנית רפואית והיא מכינה אחלה קובה.
היא גם הסבתא של הדרדס. בתקופות אחרות היא אפילו הציגה את עצמה כאימא שלי. אבל אז אופק נולד, "והילד כל כך חכם", ו"תראה איך הוא מצייר", ו"אויש, איך הוא מדבר יפה", ו"לך בגילו היה חצי מאוצר המילים שיש לו", ו"אתם בכלל לא דומים, הוא הרבה יותר חריף ממך", ופתאום נדחקתי הצידה לטובת הבן שלי.
אז שלחנו את הילד לכמה ימים בקייטנת סבתא. הוא מבסוט בטירוף ומקבל אישה שמתענגת על בלבולי המוח שלו; היא מתמוגגת מכל חיבוק שלו ומחזרת אחריו כמו ילדה מאוהבת; ואנחנו יכולים לראות משחקי הכס בווליום גבוה (אימא של אופק הטילה וטו על מרתון סרטי פעולה), להתעורר מאוחר ולאכול ג'אנקפוד בכמויות מעוררות בחילה.
כנראה שיכולנו לעשות משהו טוב יותר, בריא יותר, חשוב יותר. יכולנו לארגן קצת את הניירת בבית שאנחנו אף פעם לא מגיעים אליה, או לצאת לפיקניק ולספר לעצמנו שאנחנו רומנטיים, או אפילו לקפוץ לזוג הזה בלי הילדים שתמיד מתלוננים שנפגשים רק אצלנו, כי אין לנו בייביסיטר. יכולנו לנסוע ללילה בים ולהתכרבל באוהל או לצאת למועדון ולעשות כאילו אנחנו בני 25. אבל בסוף זו החירות שלנו – להירקב בבית וליהנות מהשקט.
אגב, אני משער שדיל כזה היה עובד גם על בני ישראל – במקום כל המסע המתיש לארץ, הם היו חותמים על הסכם שבו המצרים יוצאים מדי פעם לחופשה אצל סבתא שלהם, ומשאירים להם בית לבד וקצת שקט להתפנק עליו. כי ככה אמורה להיראות חירות אמיתית – אתה לא נמלט כדי לקבל אותה, אלא משנע את נוגשֹ העבדים שמתגורר איתך וזוכה בה, אפילו אם זה משהו זמני.
בסופו של דבר, אחרי החופש שנטלנו לעצמנו והשקט שטבלנו בו (איזה ביטוי מופלץ לשני אנשים מבוגרים שהסריחו על הספה מול הטלוויזיה) יש גם מסקנה: הורות, למרות שהיא עלולה להיות תובענית, היא לא עבדות. אז נכון, באירועים מסוימים אני מוצא הקבלה מדאיגה בין הדרדס לפרעה, אבל לא צריך לקרוע את הים כדי לקבל הפוגה – מספיק לסנג'ר את הסבתא.
אה, והחירות? היא לא באמת חירות. כי ברגע שנתקעים יום שלם על שירים של שונטל, ומכריזים על זה בגאווה, אולי באמת עדיף ללכת לרקוד אה-גה-דו ביער בן שמן.
***
אהבתם את הפוסט? יש עוד הרבה כאלה: