איך מרגיש ילד שאף אחד לא רוצה לשחק עם אבא שלו, רק כי הוא הגבר היחיד בין האימהות בפארק
אני יכול להבריק בשיחות פארקים אם רק ייתנו לי צ'אנס
"תגיד", אומרת לי אימא אחת בפארק רגע לפני שהדרדס מתגלש. "בן כמה הוא?"
"שנה וחמישה חודשים", אני אומר.
"הוא לא קצת קטן לגילו?"
"ושלך לא קצת סובל מהפזילה שלו?" אני שואל.
סתם, האמת שלא היה לי אומץ להגיב בצורה הזו אז אני פשוט משקר: "קטן לגילו? מה פתאום. בדיוק הרופא אמר לי שהוא באחוזון המצטיין. שלא יכולנו לבקש גודל יותר מוצלח מזה. גם הגננות שלו אומרות שהמשקל שלו נהדר".
"מה זאת אומרת אחוזון מצטיין?" היא אומרת, "אין דבר כזה. אי אפשר להצטיין במשקל בגיל שנה וחמישה חודשים".
בקיצור, השיחה הזו לא התקדמה טוב. הייתי צריך להפסיק אותה כבר בהתחלה, אבל אני תמים. באמת האמנתי שאולי עם האימא הנוכחית המצב יהיה שונה. מביך להודות בזה אבל אני די מנודה בפארק. וזו לא אשמתי. אני יכול להבריק בשיחות פארקים אם רק ייתנו לי צ'אנס. זה בגלל שלרוב אני הגבר היחיד באזור ואפילו עכשיו, אחרי כמעט שנה, האימהות רואות בי נטע זר.
ההתחלה הייתה מצוינת. ילד אחד שהיה רעב קיבל ממני ביסקוויט, לילדה אחרת הרשיתי ללטף את הכלבה ופעם חלקתי עם איזה אימא סנדוויץ' אבוקדו שהבאתי. אבל אז התחילו השיחות על גודש בחזה, על מתי חוזר המחזור, על הורמונים ועל פטמות כואבות וברגע אחד נותרתי בחוץ. אפילו לא ניסיתי להשתתף. סתם עמדתי שם והנהנתי. אחרי כמה דקות אחת האימהות קלטה שאני ממש לא קשור והביטה בי בעין עקומה, אז הלכתי הצידה ועשיתי כאילו אני מדבר בטלפון.
תכל'ס, לא היה לי אכפת. זה חוסך את המאמץ להיות נחמד ובכל מקרה אני לא כל כך מבין בגודש בחזה. אבל איזה מסר זה מעביר לילד – שאף אחד לא רוצה להיות חבר של אבא שלו? אז למרות הקשיים החברתיים אני מנסה להכיר אימהות חדשות כדי שאולי הבן שלהן יסכים לשחק עם אופק.
בסוף אני מוצא סבא וסבתא נחמדים שלא דורשים ממני יחס ונראה שהדרדס מצא חבר. חמש דקות אחר כך מתברר שהדרדס לא מחפש חברים. הוא נותן לשותף שלו למשחק סטירה והסבא והסבתא החביבים מסתכלים עליי בזעזוע ולוקחים את הנכד הבכיין שלהם. "תגיד לי", אני גוער בו בקול רם כדי שישמעו. "ממתי אצלנו בבית מרביצים? אני לימדתי אותך להרביץ? לא, נכון? אז למה אתה מתנהג כך?". הוא מסתכל עליי במבט מאיים ואני מנחם את עצמי שהוא בטח אלים כי הוא כועס שאף אחד לא סובל את אבא שלו.
בערב אנחנו יושבים לאכול. אופק אוכל ביצה, לחמנייה, אבוקדו, עגבנייה ומלפפון. אחר כך אני לוקח אותו למטבח ומוציא לו ביסקוויטים. אימא שלו נוזפת בי: "הרגע הוא אכל. למה אתה נותן לו שטויות?"
"הוא הוציא המון אנרגיה בפארק", אני מסביר לה. "את יודעת איזה מעייף זה להרביץ לאחרים. הוא בטוח עדיין רעב".
כשהיא מתרחקת אני לוחש לו: "תאכל, נשמה של אבא. עלייך אף אימא עם ילד פוזל לא תגיד שאתה קטן לגילך".
אהבתם את הפוסט? יש עוד הרבה כאלה:
אבטיפוס 