פוסט אורח: אופיר צומן
נתי, אשתי היקרה, טסה לניו יורק לעשרה ימים. היא לא הייתה בטוחה שאסתדר לבד עם שלושה ילדים (שירה – בת תשע, עומרי – חמש וחצי, גילי – שנתיים וחצי). באמת שהשתדלתי לא לאכזב אותה
יום שישי, 14:30. רק יממה וחצי בלי נתי, וכבר יש כמה תובנות משמעותיות שהספקתי ללמוד:
1. כל הסיטואציה גורמת לך לראות את הילדים אחרת – זה ממש לא אותו דבר להסתכל עליהם עם עיניים אדומות וחצי עצומות מעייפות.
2. אני נאלץ כל הזמן לשקר למחייתי – כל עגבנייה או מלפפון הם מבחינתי "שניצל", כי זה הדבר היחיד שהילדים מוכנים לאכול. האמת שאצלי זה קצת רגרסיה, כי אם הייתי רוצה לשקר למחייתי לא הייתי מוותר על קריירה של עורך דין.
3. הילדים כנראה מרגישים שהבוס האמיתי לא בסביבה, והמציאו סוג חדש של חוצפה – למשל, אני לוקח את גילי על הגב לאמבטיה, והיא צועקת עלי: "אבא, אתה ממש כבד!". או ששירה שואלת אותי: "אבא, מה זה 'אווטאר' בסינית?", והכול רק בשביל להכשיל אותי בהורות.
יום שבת, 22:40.
1. הכביסה היא האתגר הכי גדול שלי – לעומרי יש מחר ג'ודו, אבל החליפה הלבנה שלו מלוכלכת מהאימון הקודם, ואין מספיק כביסה לבנה כדי להפעיל מכונה. ההתלבטות שלי: להפעיל מכונה חצי ריקה או לעשות כביסה ביד? מצד אחד, להפעיל מכונה חצי ריקה זה בזבוז. מצד שני, אומרים שגם לעשות ביד זה בזבוז. יש מצב שאתן לעומרי את חלוק הרחצה השחור שלי, ואשכנע אותו שאחרי חודש בג'ודו הוא קיבל דאן 4.
2. המשמעת של גילי מתחילה להתרופף – היא יודעת שאי אפשר לקבל יותר מבקבוק אחד לפני השינה, אבל היום היא כנראה רצתה לבדוק את החוקים, ונדנדה שהיא רוצה עוד בקבוק. עכשיו, תראו, לי יש כלל ברזל בחיים – אצלי מילה זו מילה. למדתי שאם אתה לא עומד במילה שלך פעם אחת, אז הילדים מתחילים לטפס עליך ואין לזה גבול. הילדים אצלנו למדו שאם אבא מקבל החלטה, אז אף אחד בעולם לא מסוגל להזיז אותו ממנה. אז החלטתי חד משמעית: לתת לה עוד בקבוק אחד ודי!
3. בדידות – כשאתה אבא אחד שמטפל לבד בשלושה ילדים בזמן שאימא בחו"ל, אז לכאורה אתה אמור להרגיש מאוד בודד. אבל אני יכול להגיד שזו בדידות זמנית שאפשר להסתדר איתה. אתה הרי יודע שיש בקצה השני של העולם מישהו שחושב עליך, שאוהב אותך, שחולם עליך, שמתרגש ממך, שחושק בך, שמפנטז עליך. לא כמו במקרה של בר רפאלי שאין לה את כל זה. מאז שראיתי את הכתבה עליה ב"ידיעות" אני מאוד עצוב. מכיוון שיש לי נטייה לקחת על עצמי לפתור את כל מצוקות הזולת, אני כבר יומיים שובר את הראש איך לעזור לה.
יום ראשון, 20:00.
1. מישהו לדבר איתו – כבר ארבעה ימים שאני סוג של מנהל תפעול, טכנאי. יותר מדי עסוק בחומר ופחות מדי ברוח. אז החלטתי לדבר עם מישהו בעל שיעור קומה – איש רוח. רבנים לא באים לי טוב מאז פאקו רבן. שייח לא בא בחשבון, כי מאז שהחזירו את שארם א-שייח אין אצלנו אף שייח עם קסם אישי. קייס נשמע לי שיפוטי מדי. אז החלטתי לשוחח עם כומר. יצרתי קשר עם ג'סי ג'קסון בסקייפ. אמרתי לו שכבר שנים אני משתמש במסור החשמלי שלו וממש מרוצה, ושאשמח להחליף איתו מילה. הוא שלח אותי לדבר עם מייקל ג'קסון וניתק עליי.
2. הכול בשביל הילד – קיבלתי פתק מהגן של עומרי עם כמה מטלות. בין השאר ביקשו להביא למחר דברים שמתחילים באות ס'. החלטתי להביא את סבתא סופי – היא מתחילה בשני ס'. עומרי ייצא מלך בגן. ביקשתי ממנה להביא איתה סמבוסק.
3. אימון הג'ודו של עומרי – המאמן עשה לילדים היום תרגיל באגרסיביות. הוא שאל בתחילת האימון את כולם מי מסכים, לפחות בדרך כלל, לכבד את החברים שלו בחטיפים ולתת להם לשחק במשחקים שלו. את כל אלה שהצביעו הוא העמיד בשורה בקצה המזרן, וכל השאר היו צריכים לדחוף ולהעיף אותם חזק. הוא אמר שקוראים לתרגיל הזה "גלגול נשמות".
יום שני, 10:00.
1. בוקר טוב לך את מושלמת – אתי, הגננת במשפחתון, סיפרה לי הבוקר שגילי כל הזמן קוראת לה ונותנת לה מתנות. אתמול גילי קראה בהתרגשות לאתי ואמרה לה שהיא רוצה לתת לה מתנה, אבל לא כל כך זכרה מה היא רצתה לתת לה. הדיאלוג נשמע ככה:
גילי: "אתי בואי, בואי, אני רוצה לתת לך מתנה".
אתי: "מה, מה את רוצה לתת לי?"
גילי: "אה, אה, אה… חלב מועשר"
יום שלישי, 14:00.
1. געגועים לאימא – כבר שישה ימים שלמים שהילדים ואני לבד בבית בלי נתי. היום הגעגועים הגיעו לשיאם. אז הרמתי טלפון לאימא שלי ודיברנו איזה שעה. נרגעתי.
2. פנג-שוואי – ראיתי בערוץ 8 תוכנית מרתקת על פנג-שוואי שהסבירו בה שאפשר לעשות הרבה יותר מקום בבית באמצעות הזזה פשוטה של כמה דברים. ניסיתי לפעול לפי ההנחיות וזה באמת עבד מדהים. לא האמנתי כמה ספייס יכול להיות בבית. אחרי שעתיים החזרתי את הילדים מסבא וסבתא, והבית חזר לגודל המקורי.
רוצים לכתוב פוסט אורח באבטיפוס? דברו איתי