איך כותבים ברכת יום הולדת בקלות

תגיות

אבא, אימא, דרדס, יום הולדת, מילים חדשות, מקלחת, סבתא

מזל טוב לקוראת הכי נאמנה של הבלוג

אימא סבבה שהצליחה להפוך ארבעה ילדים דפוקים לבני אדם

"אתה כישלון", אני אומר לעצמי. "כל מה שאימא שלך עשתה בשבילך כל השנים, וברכת יום הולדת נורמלית אתה לא מצליח לכתוב לה. כישלון. מחר תצבע את עצמך בכחול ותזרוק את עצמך בים. יא כישלון".

וניסיתי. אלוהים יודע שניסיתי. ארבע שעות מול מחשב, כותב ומוחק וכותב ומוחק. מעמיס קלישאות על הדף ואז נחרד ממה שיוצא ומרוקן אותו. מרוב ייאוש אפילו כתבתי בגוגל "דרכים להתחיל ברכה ליום הולדת". באמת.

מהורות לחירות: זו הייתה חופשת הפסח שלי

תגיות

אבהות, בני חורין, בני ישראל, הגדה של פסח, הורות, חופש, חירות, יציאת מצרים, מעבדות לחירות, משחקי הכס, סבתא, פסח, שונטל

ויתרנו על האטרקציות לפסח ושלחנו את הילד לסבתא. פייר, החופשה הייתה מאכזבת

התענוג שלה הוא השקט שלנו. הדרדס בקייטנה מאולתרת עם סבתא שלו

"אבא תביא לי"
"אבא, תעזור לי"
"אבא, תכין לי"
"אבא תרים אותי"
"אבא, בוא"
"אבא, לך"
"אבא, אני רוצה"
"אבא, אני לא רוצה"
"אבא, קח"
"אבא, ביי"
(מתוך "הדיקטטורה הקטנה: ניתוח שיחות שמתקיימות בחופשת הפסח")

***

השעה שלוש ועשר דקות. יום חמישי, שבוע מהרגע שבו הדרדס יצא לחופשת הפסח מהגן. אני יושב מול המחשב ושומע את שונטל שרה "Impossible". כן, אני לא מצטיין בטעם מוזיקלי אליטיסטי, אבל צריך להתעכב על החלק הראשון של המשפט הזה: אני יושב באמצע היום ושומע שונטל. למה? כי כמו בבדיחה על הכלב שמלקק את הביצים של עצמו – אני יכול. לשמוע שונטל, ולא, חלילה, ללקק לעצמי את הביצים.

בזמן שהמוני בית ישראל נוהרים לאטרקציות בכל פינות הארץ, מלטפים חמוסים בנגב, צופים במופע אור-קולי בחרמון ורוקדים אה-גה-דו עם מיכל המבולבלת או יובל הקטן או רחל השובבה, או השד יודע איך קוראים לכוכבי הילדים, הבן שלי אצל מטפלת. קוראים לה אבישג. היא אישה נעימה, חברותית ומאוד אוהבת ילדים. יש לה תואר ראשון בחינוך, היא מטפלת במעון ויצ"ו כבר שלושים שנה, היא מאמנת הורים מוסמכת, היא ליצנית רפואית והיא מכינה אחלה קובה.

היא גם הסבתא של הדרדס. בתקופות אחרות היא אפילו הציגה את עצמה כאימא שלי. אבל אז אופק נולד, "והילד כל כך חכם", ו"תראה איך הוא מצייר", ו"אויש, איך הוא מדבר יפה", ו"לך בגילו היה חצי מאוצר המילים שיש לו", ו"אתם בכלל לא דומים, הוא הרבה יותר חריף ממך", ופתאום נדחקתי הצידה לטובת הבן שלי.

אז שלחנו את הילד לכמה ימים בקייטנת סבתא. הוא מבסוט בטירוף ומקבל אישה שמתענגת על בלבולי המוח שלו; היא מתמוגגת מכל חיבוק שלו ומחזרת אחריו כמו ילדה מאוהבת; ואנחנו יכולים לראות משחקי הכס בווליום גבוה (אימא של אופק הטילה וטו על מרתון סרטי פעולה), להתעורר מאוחר ולאכול ג'אנקפוד בכמויות מעוררות בחילה.

כנראה שיכולנו לעשות משהו טוב יותר, בריא יותר, חשוב יותר. יכולנו לארגן קצת את הניירת בבית שאנחנו אף פעם לא מגיעים אליה, או לצאת לפיקניק ולספר לעצמנו שאנחנו רומנטיים, או אפילו לקפוץ לזוג הזה בלי הילדים שתמיד מתלוננים שנפגשים רק אצלנו, כי אין לנו בייביסיטר. יכולנו לנסוע ללילה בים ולהתכרבל באוהל או לצאת למועדון ולעשות כאילו אנחנו בני 25. אבל בסוף זו החירות שלנו – להירקב בבית וליהנות מהשקט.

אגב, אני משער שדיל כזה היה עובד גם על בני ישראל – במקום כל המסע המתיש לארץ, הם היו חותמים על הסכם שבו המצרים יוצאים מדי פעם לחופשה אצל סבתא שלהם, ומשאירים להם בית לבד וקצת שקט להתפנק עליו. כי ככה אמורה להיראות חירות אמיתית – אתה לא נמלט כדי לקבל אותה, אלא משנע את נוגשֹ העבדים שמתגורר איתך וזוכה בה, אפילו אם זה משהו זמני.

בסופו של דבר, אחרי החופש שנטלנו לעצמנו והשקט שטבלנו בו (איזה ביטוי מופלץ לשני אנשים מבוגרים שהסריחו על הספה מול הטלוויזיה) יש גם מסקנה: הורות, למרות שהיא עלולה להיות תובענית, היא לא עבדות. אז נכון, באירועים מסוימים אני מוצא הקבלה מדאיגה בין הדרדס לפרעה, אבל לא צריך לקרוע את הים כדי לקבל הפוגה – מספיק לסנג'ר את הסבתא.

אה, והחירות? היא לא באמת חירות. כי ברגע שנתקעים יום שלם על שירים של שונטל, ומכריזים על זה בגאווה, אולי באמת עדיף ללכת לרקוד אה-גה-דו ביער בן שמן.

***

אהבתם את הפוסט? יש עוד הרבה כאלה:

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

כתובת אימייל:

להירשם

איפה הילד: הדרדס חוגג עצמאות

תגיות

אבא, אבהות, ביטחון, הורות, ילד הלך לאיבוד, ים, נעליים, סבתא, פחד, קניון, קניות

נכשל באבהות: ביום שבו לקחנו אותך לקנות נעליים ראשונות, יצאת לסיבוב בקניון. בלעדינו

סליחה מעכשיו על מכתבי ההתנצלות שאכתוב לך בהמשך. גלידה בקניון אחרי סוף המשבר

שלום חבוב

אני כותב לך מכתב כי אתה לא יודע לקרוא. ככה נמנעת ממני המבוכה להעניק לך הסבר מנומק ולהתנצל בפניך על מה שקרה. קצת קשה להתחנן למחילה מול אדם שבדיוק למד לחטט באף ועסוק בנחיריים שלו ולא בשיחה.

איבדתי אותך היום. זה היה קצר, כמעט לא מורגש, אבל הלכת היום לאיבוד. בגללי. כמה סמלי שביום שבו לקחנו אותך לקנות נעליים ראשונות, בחרת לצאת לסיבוב בקניון בלעדינו. זה התחיל אופטימי. צעדת ברחבי המתחם עם חיוך זחוח וסבתא שלך אמרה שככה נראה ילד עם ביטחון עצמי. אחרי שקנינו לך סנדלים המשכנו אל חנות הספרים כדי לחפש לך דיסקים לצפייה. אימא שלך הלכה לקנות משהו ואני הייתי המבוגר האחראי.

כשהיא חזרה לחנות כבר קראתי בעיון את העמוד השני של אוליבר טוויסט, ילד בן תשע שביקש מנה נוספת בבית היתומים. היא שאלה אותי איפה הילד. אמרתי לה שהוא אצל סבתא שלו. הסתכלנו על סבתא שלו. היא אמרה לנו שהוא איתי. הסתכלנו עליי. הבנו שאתה מיישם את נושא הביטחון העצמי הזה שלך. יצאנו מהחנות בריצה ולקח לנו 40 שניות למצוא אותך.

אם רוצים להיאחז בקלישאות אפשר להגיד שכל שנייה עברה כנצח. כשכותבים את זה ככה מבינים כמה עוצמה יש לעתים לקלישאות, גם כשהן מהזן הנחות ביותר. כי כל שנייה עברה הרבה יותר לאט מנצח. מדהים כמה מחשבות שליליות המוח מספיק לייצר בכל כך מעט זמן. ומדהים שבאוטוסטרדת ההשערות שהציפו אותי לא הייתה אף אחת חיובית. לא חשבתי אפילו לרגע שיכול להיות שאתה פשוט עומד מחוץ לחנות ומחכה לנו.

איש אחד עם חיוך מקסים החזיק אותך על הידיים. הייתה לו עגלה משלו עם תינוק בן פחות משנה. עברו כמה שניות עד שראיתי אותך ואז רצתי ולקחתי אותך ממנו. קינאתי באיש הזה שהילד שלו עדיין זוחל והוא יכול לקרוא את הכריכה האחורית של אוליבר טוויסט בלי שאף אחד ילך לאיבוד. רציתי להגיד לו שהוא החבר הכי טוב שלי ושיבוא לקפה ושהוא אחלה גבר ושתודה לו שהציל אותך ומנע ממך להסתובב יחף ובודד ועזוב. אבל איפשהו בדרך איבדתי את הנשימה אז הנהנתי לו לתודה והשתתקתי.

אבהות והורות הן עבודות סיזיפיות. לא משנה כמה נהדר ומוצלח הייתי אתמול בתור אבא, השנייה הזו שפספסתי משכיחה את כל ההישגים. אז הסתובבתי יום שלם עם תחושת כישלון.

פעם נכשלתי במבחן. לא הספקתי ללמוד ויצא שקיבלתי 40. זה לא ציון שאני גאה בו אבל ברגע שקיבלתי אותו הכנתי לעצמי כוס קפה והמשכתי את היום שלי. כישלון בתור אבא לא עובר עם הקפה. שיחזרתי אותו כמה פעמים. טעות בניקוד יכולה להוביל לסגול במקום צירה. טעות בהורות עלולה להסתיים במיון.

לקחנו אותך אחרי הקניון לים כדי שכולנו נירגע קצת. הסתכלתי עליך משחק בחול. לא כועס, לא מאוכזב, לא נוטר טינה לאף אחד. אימא שלך לחשה לי שזה יכול לקרות לכולם. אמרתי לה שקיוויתי להיות אבא טוב יותר מכולם.

אז אני מצטער, ילד שלי, על זה שאיבדתי אותך. אבל חשוב יותר: אני מבקש כבר מעכשיו סליחה על מכתבי ההתנצלות שאכתוב לך בהמשך. האירוע הקצר הזה הזכיר לי שאני לא הסופר-אבא שחשבתי שאני. כי הורות, למרבה הצער, מורכבת מהרבה ניצחונות קטנים וממעט כישלונות מבישים שמזכירים לנו שאיש לא חף מטעויות. חוץ מזה, זה יכול לקרות לכולם.

אהבתם את הפוסט? יש עוד הרבה כאלה:

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

כתובת אימייל:

להירשם