מי יודע איזה מחלות הוא יחטוף בגן. ומי ינחם אותו אם ייפול על התחת? הדרדס עוזב אותי
בהצלחה לגננות. הדרדס ואני בטיול פרידה
אימא של אופק אמרה לי שהוא צריך להתחיל ללכת לגן. אמרתי לה שזה בסדר גמור מבחינתי, אבל כדאי לחכות לפחות שנה כדי שהיא ואני נגדל קצת ונוכל להישאר לבד. אימא של אופק חייכה אליי חיוך מרחם. זה חיוך ששולחים לאיש בן 31 שמפחד להישאר בבוקר בלי תינוק בן שנה וארבעה חודשים. כרעתי על ברכיי וביקשתי רחמים. "אני לא יודע להיות בלעדיו", אמרתי לה בקול בכייני.
לעצמי אני מנסה להגיד שזה הכול בשבילו. מי יודע איזה מחלות הוא עלול לחטוף בגן. ומי מבטיח לי שהגננת תתייחס אליו יפה. ומי ילטף את פניו כשיבכה ומי ינחם אותו אם ייפול על התחת? אבל בסופו של דבר, צריך להודות על האמת: אני פחדן. אני מפחד שיהיה לו כיף בלעדיי. אני מפחד שמישהו אחר ישמע אותו אומר מילים שלא הספיק להגיד לידי, או שיצפה בו רץ או קופץ או אלוהים יודע מה ילדים עושים בגן, כשההורים שלהם לא שם.
– "זה יעשה לו טוב", אומרת לי אימא של אופק. "הוא צריך עוד ילדים לידו".
– "מה הוא יעשה בעוד ילדים?" אני שואל אותה. "יש לו אותי. מה רע בי?"
בלילה אני חולם שהוא ואני בורחים למקסיקו ושוכרים בקתה על החוף, רחוק מכל הגננות המרושעות והאימהות ההגיוניות. "נהיה מאושרים", אני מבטיח לו בחלום והוא מניח עליי ראש ומאמין בי.
בשש וחצי בבוקר אני שומע מישהו קורא לי. הוא אומר "אבא!" כל כך חד-משמעי שאני חייב לקום ולגשת אליו. אנחנו אוכלים ארוחת בוקר (הוא אוכל בקבוק, אני מתעפץ לידו) ומשחקים בטרקטור שלו (הוא משחק בטרקטור, אני מתעפץ לידו). אחר כך הוא מתחיל לטייל בבית ואני רודף אחריו ומונע ממנו: לשחק בתנור, להפיל את הטלוויזיה, להרביץ לכלבה, שוב להפיל את הטלוויזיה, להעיר את אימא שלו, לשתות סבון, לקרוע את האלבום חתונה שלנו, שוב להרביץ לכלבה, להכניס גרב מלוכלך לפה ולבסוף לזרוק את הטלפון הנייד שלי לשירותים.
בעשר בבוקר הוא חוזר לישון. אני מתיישב בסלון, פותח את המחשב ומתכנן את המסלול הכי מהיר לגן שלו. בהצלחה לגננות.
אהבתם את הפוסט? יש עוד הרבה כאלה:
אבטיפוס 