נכשל באבהות: ביום שבו לקחנו אותך לקנות נעליים ראשונות, יצאת לסיבוב בקניון. בלעדינו
סליחה מעכשיו על מכתבי ההתנצלות שאכתוב לך בהמשך. גלידה בקניון אחרי סוף המשבר
שלום חבוב
אני כותב לך מכתב כי אתה לא יודע לקרוא. ככה נמנעת ממני המבוכה להעניק לך הסבר מנומק ולהתנצל בפניך על מה שקרה. קצת קשה להתחנן למחילה מול אדם שבדיוק למד לחטט באף ועסוק בנחיריים שלו ולא בשיחה.
איבדתי אותך היום. זה היה קצר, כמעט לא מורגש, אבל הלכת היום לאיבוד. בגללי. כמה סמלי שביום שבו לקחנו אותך לקנות נעליים ראשונות, בחרת לצאת לסיבוב בקניון בלעדינו. זה התחיל אופטימי. צעדת ברחבי המתחם עם חיוך זחוח וסבתא שלך אמרה שככה נראה ילד עם ביטחון עצמי. אחרי שקנינו לך סנדלים המשכנו אל חנות הספרים כדי לחפש לך דיסקים לצפייה. אימא שלך הלכה לקנות משהו ואני הייתי המבוגר האחראי.
כשהיא חזרה לחנות כבר קראתי בעיון את העמוד השני של אוליבר טוויסט, ילד בן תשע שביקש מנה נוספת בבית היתומים. היא שאלה אותי איפה הילד. אמרתי לה שהוא אצל סבתא שלו. הסתכלנו על סבתא שלו. היא אמרה לנו שהוא איתי. הסתכלנו עליי. הבנו שאתה מיישם את נושא הביטחון העצמי הזה שלך. יצאנו מהחנות בריצה ולקח לנו 40 שניות למצוא אותך.
אם רוצים להיאחז בקלישאות אפשר להגיד שכל שנייה עברה כנצח. כשכותבים את זה ככה מבינים כמה עוצמה יש לעתים לקלישאות, גם כשהן מהזן הנחות ביותר. כי כל שנייה עברה הרבה יותר לאט מנצח. מדהים כמה מחשבות שליליות המוח מספיק לייצר בכל כך מעט זמן. ומדהים שבאוטוסטרדת ההשערות שהציפו אותי לא הייתה אף אחת חיובית. לא חשבתי אפילו לרגע שיכול להיות שאתה פשוט עומד מחוץ לחנות ומחכה לנו.
איש אחד עם חיוך מקסים החזיק אותך על הידיים. הייתה לו עגלה משלו עם תינוק בן פחות משנה. עברו כמה שניות עד שראיתי אותך ואז רצתי ולקחתי אותך ממנו. קינאתי באיש הזה שהילד שלו עדיין זוחל והוא יכול לקרוא את הכריכה האחורית של אוליבר טוויסט בלי שאף אחד ילך לאיבוד. רציתי להגיד לו שהוא החבר הכי טוב שלי ושיבוא לקפה ושהוא אחלה גבר ושתודה לו שהציל אותך ומנע ממך להסתובב יחף ובודד ועזוב. אבל איפשהו בדרך איבדתי את הנשימה אז הנהנתי לו לתודה והשתתקתי.
אבהות והורות הן עבודות סיזיפיות. לא משנה כמה נהדר ומוצלח הייתי אתמול בתור אבא, השנייה הזו שפספסתי משכיחה את כל ההישגים. אז הסתובבתי יום שלם עם תחושת כישלון.
פעם נכשלתי במבחן. לא הספקתי ללמוד ויצא שקיבלתי 40. זה לא ציון שאני גאה בו אבל ברגע שקיבלתי אותו הכנתי לעצמי כוס קפה והמשכתי את היום שלי. כישלון בתור אבא לא עובר עם הקפה. שיחזרתי אותו כמה פעמים. טעות בניקוד יכולה להוביל לסגול במקום צירה. טעות בהורות עלולה להסתיים במיון.
לקחנו אותך אחרי הקניון לים כדי שכולנו נירגע קצת. הסתכלתי עליך משחק בחול. לא כועס, לא מאוכזב, לא נוטר טינה לאף אחד. אימא שלך לחשה לי שזה יכול לקרות לכולם. אמרתי לה שקיוויתי להיות אבא טוב יותר מכולם.
אז אני מצטער, ילד שלי, על זה שאיבדתי אותך. אבל חשוב יותר: אני מבקש כבר מעכשיו סליחה על מכתבי ההתנצלות שאכתוב לך בהמשך. האירוע הקצר הזה הזכיר לי שאני לא הסופר-אבא שחשבתי שאני. כי הורות, למרבה הצער, מורכבת מהרבה ניצחונות קטנים וממעט כישלונות מבישים שמזכירים לנו שאיש לא חף מטעויות. חוץ מזה, זה יכול לקרות לכולם.
אהבתם את הפוסט? יש עוד הרבה כאלה:
אבטיפוס 