למה אני שונא את בוב הבנאי

תגיות

אבא, אבהות, בוב הבנאי, הורות, ילד, סמי הכבאי, פורים, שיפוצים, תחפושות

בוב הבנאי פוגע בגבריות שלי, וזו סיבה טובה לתעב אותו

לך תשכנע את הדרדס שבוב הבנאי הוא סתם מתחזה. פורים בגן

בפורים הדרדס החליט שהוא רוצה להתחפש לבוב הבנאי. הוא חבש קסדה צהובה, לבש אוברול ג'ינס וחולצה משובצת והתהלך כאילו הוא מלך מלכי השיפוצניקים. "נצליח לתקן?" הוא שר לכיווני בהתרגשות וענה באושר: "כן, כן, כן".

פורים הוא הססמוגרף של החברה הישראלית בכל הנוגע לגיבורי התרבות של הילדים שלנו. אם פעם כולם התחפשו לנינג'ות ולמלכות אסתר, היום ילדים בני שנתיים מגיעים עם מודעות מפותחת ועם חזון. הם יודעים בוודאות כמו מי הם רוצים להיראות בחג. כך יצא שהדמות הנערצת אצלנו בבית היא בחור שמדבר עם טרקטורים, מתבכיין שהוא עובד קשה מדי ואף פעם לא מקבל תשלום על הכבישים שהוא סולל והחממות שהוא מקים.

ועדיין, לך תשכנע את הדרדס שבוב הבנאי הוא סתם מתחזה שמשפיל הורים חסרי כישרון. הילד מעריץ אותו וזהו. ולמה זה אכפת לי? כי כשהמודל לחיקוי של הבן שלי מחזיק בתכונות וביכולות כל כך שונות משלי (הוא בונה בניינים ואני מתעסק בטקסטים), משהו בגבריות שלי נפגע. כן, אני אומר את זה בקול רם: בוב הבנאי פוגע בגבריות שלי. אימהות מתעבות את החברות של הבנים שלהן, אבות שונאים דמויות יותר מוכשרות מהם. זו הסיבה שאיש לא חש מאוים מהדרדסים, כי מה כבר יש להעריץ ביצורים כחולים שקוראים להם בר מוח וביש גדא?

אז החלטתי להצטרף לחבר שמשפץ את הבית שלו ולחזור אל הילד כאיש מקצוע כדי לזכות במעט הערכה. כך קרה שהעברתי יותר משבועיים עם מברג ופטיש בחגורה בזמן שאני דופק, קודח, מבריג, צובע, מתקן, מלטש, משייף ושובר כל מה שעומד בדרכי. מלבד תאונת שפכטל קטנה היה נחמד מאוד. השיא היה כששחררתי לגמרי לבד סתימה מטרידה בשירותים, והחלטתי שאני עובר לאינסטלציה.

אבל למרות העבודה הרבה שהשקעתי, ולמרות שחזרתי הביתה בכל יום עם ידיים שחורות וכתמי צבע על הג'ינס שבחרתי להקריב, הדרדס התעלם מהמאמץ של אבא שלו. "נצליח לתקן?" שאלתי אותו בהתלהבות כשנכנסתי הביתה באחד הימים. במקום לקבל תגובה מאושרת, הדרדס הביט בי בזלזול והלך לחדר שלו לשחק בקוביות. "תראה", צעקתי אחריו. "גם אבא הוא בוב הבנאי. בוא, אני ארכיב לך שולחן של איקאה. בוא, נתלה יחד תמונה על הקיר. בוא, נשפץ את המטבח. נו, בוא".

ואז זה הכה בי. המחשב שלי נותר פתוח על יו טיוב, ופרק של סמי הכבאי שודר ברקע. בזמן שאני התעסקתי עם מקדחות ופטישים הילד כבר המשיך הלאה, לדמות הבאה. התיישבתי בייאוש על הספה בסלון. "יש גבול, אתה שומע?" צעקתי לדרדס. "אין סיכוי שאני מתחיל לחלץ חתולים מבתים בוערים רק כדי לקבל ממך קצת כבוד".

בלילה, כשאף אחד לא ראה, התחלתי להתאמן עם הצינור של המקלחת על כיבוי שריפות.

***

אהבתם את הפוסט? יש עוד הרבה כאלה:

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

כתובת אימייל:

להירשם