לתרגם געגוע לסיפור: שש שנים בלי אבא שלי

תגיות

אבא, אבל, אהבה, אזכרה, געגוע, הורות, סבא

מה יש להוסיף? אבא שלי מת, הזמן עבר, החיים המשיכו. זה הסדר הנכון

לא היה לו מושג איך לגדל ילדים, אבל הוא היה מומחה בלאהוב אותם

אבא שלי מת לפני שש שנים. לקח לי ארבע שנים להפסיק לכתוב אליו ולהתחיל לכתוב עליו, ועדיין, יש ימים שאני כמעט מתקשר להתייעץ איתו על משהו. ככה נראית פרידה: אטית, מתמשכת, לא בטוחה, מפוחדת.

אבל בסוף נגמרות לך המילים ונגמרים לך הנאומים. אתה יושב לכתוב משהו, ואתה יודע שהכול כבר נאמר, והכול כבר נכתב. מחר בצהריים עולים לקבר, ואין לך מושג מה אפשר עוד להגיד.

שבעה-שלושים-שנה-שנתיים-שלוש-ארבע-חמש-שש שנים. מה יש להוסיף? אבא שלי מת, הזמן עבר, החיים המשיכו. זה הסדר הנכון.

אז אתה לא רוצה לחזור על עצמך, ולכן אתה מנסה לתרגם געגוע לסיפור. אתה רוצה להגיד, "תשמעו, זה כואב החרא הזה", אבל זה יוצא עקום. כי החרא הזה, הכואב, הוא מה שמשאיר אנשים אהובים איתנו גם כשהם כבר אינם.

געגוע הוא עניין של זמן. אף פעם אין לנו מספיק זמן עם אנשים שאהבנו. וכשהם אינם, אנחנו מתגעגעים לשיחות שלא הספקנו, למילים שלא אמרנו, לטלפון שלא טרחנו להרים, ולחיבוק שלא חשבנו לתת. אנחנו מתגעגעים לעצמנו, ולמה שיכולנו להיות אם האיש הזה, שאהבנו מאוד, עדיין היה כאן. געגוע זה לחשוב על מה האיש הזה יכול היה להיות.

געגוע הוא גם עניין של כאב. כי על כל הדברים הללו, שלא הספקת, שלא אמרת, שלא עשית, צורב לך איפשהו בבטן. וזה לא באמת עובר. זה משתנה ומצטמצם, אבל זה מלווה אותך הלאה. אתה רואה געגוע כשאתה מביט בעיניים הכחולות של הילד שלך, בדיוק כמו שהיו לסבא שלו. אתה מזהה געגוע במראה, כשאתה מבין עד כמה אתה דומה לו. אתה שומע געגוע באחים שלך שמצטטים את אבא שלהם, ומצחקקים. געגוע זה גם עניין של צחקוקים.

פעם אבא שלי ואני רבנו. כלומר, הוא רב איתי ואני בתמורה רבתי איתו. לא דיברנו חצי שנה. אז געגוע הוא גם עניין של שתיקות, כי בכל רגע נתון היית מעדיף לשתוק אל מישהו חי, מאשר לדבר אל מישהו מת. כמה טוב לכעוס על אדם בידיעה שמחר בבוקר תוכלו לדבר ולהתפייס. ולכן, בסופו של דבר, זה הסיפור: געגוע הוא עניין של פיוס.

  ***

אהבתם את הפוסט? יש עוד הרבה כאלה:

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

כתובת אימייל:

להירשם